×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
פרק שלישי
(א) שמונה הלכות יש במעשה התפיליםא, כולןב למשה מסיני, לפיכך כולן מעכבות, ואם שינה באחת מהן פסל. ואלו הן, שיהיו מרובעות, וכן תפירתן בריבוע, ואלכסונן בריבוע, עד שיהיה להם ארבע זויות שוות. ושיהיה בעור של ראש צורת שין מימין ומשמאל. ושיכרוך הפרשיות במטלית. ושיכרוך אותן בשיער על המטלית, ואחר כך מכניסן בבתיהן. ושיהיו תופרין אותם בגידין. ושעושין להן מעברתג מעור החיפוי שתיכנס בה הרצועה, עד שתהא עוברת והולכת בתוך תובר שלה. ושיהיו הרצועות שחורות. ושיהיה קשר שלהן קשר ידוע כצורת דאלד:
There are eight requirements in the making of tefillin. All of them are halachot transmitted to Moses on Mount Sinai1 and, therefore, it is necessary to fulfill them all. If one deviates with regard to any of them, the [tefillin] are unacceptable.⁠2 They are:
a) The tefillin must be square3 and must be sewn closed in a square.⁠4 [Both] diagonals5 must be equal,⁠6 and thus all four angles will be equal.⁠7
b) The leather of the head [tefillin] should have a shin embossed on both its right and left sides.⁠8
c) The passages should be wrapped in fabric.⁠9
d) A hair should be wound around that fabric. Afterwards, they should be placed in their compartment.⁠10
e) They should be sewn [closed] with the sinews [of an animal].⁠11
f) The leather compartment in which they are placed should have a place for the straps to pass through so that they can be moved through the [tefillin's] handle.⁠12
g) The straps should be black.⁠13
h) The knot with which they are tied should be the renowned knot that is formed like a dalet.⁠14
1. In Chapter 1, Halachah 3, the Rambam mentioned that there were ten requirements for tefillin that were communicated as "halachot transmitted to Moses on Mount Sinai.⁠" The first two involve the actual composition of the tefillin. They, and the other laws involving that subject, were discussed in the first two chapters. Now the Rambam discusses the requirements involved in making the tefillin's compartments and straps.
2. Though a "halachah transmitted to Moses on Mount Sinai" is not written in the Torah itself, it is as binding upon us as those laws which are stated explicitly.
3. There is a homiletic dimension to this requirement. Nothing is naturally square. Thus, this shape alludes to man's power of achievement. Wearing tefillin on our heads and opposite our hearts implies that we should exercise our powers of achievement when our minds and hearts are tied to God's mitzvot.
The base of the tefillin must also be square. The Shulchan Aruch (Orach Chayim 32:39) states that this is also a halachah transmitted to Moses on Mount Sinai.
Note Shulchan Aruch HaRav 32:59 and the Mishnah Berurah 32:181, which state that since the squareness of tefillin is a halachah transmitted to Moses on Mount Sinai, the tefillin must remain square at all times. If over the course of time, their shape changes, they may no longer be used.
4. See Halachah 10.
5. of the square on the top and the base of the tefillin
6. The commentaries cite Sukkah 8a, which states that the diagonal of a square is approximately 1.4 times the length of one of its sides.
7. Each one being 90 degrees. See Halachot 2 and 4.
8. See Halachah 2.
9. See Halachah 8.
10. See Halachah 8.
11. See Halachot 9-10.
12. See Halachot 3-4.
13. See Halachot 14.
14. See Halachah 13. Note Shabbat 62a, which states that the knot of the arm tefillin, which is shaped like a yud, is also a halachah transmitted to Moses on Mount Sinai.
א. ב2-1, ת2-1: התפילין. וכך ד (גם ק). ע׳ לעיל א, יד והערה 10 שם.
ב. בב2-1, ת3-1 נוסף: הלכה. וכך ד (גם ק). וכך היה גם בא׳, ונמחק, מן⁠־הסתם על פי כ״י רבנו.
ג. ד (גם ק): מעבורת. וכן להלן הל׳ ג׳. וכך היה גם בא׳, ותוקן, ולהלן הל׳ ג׳ היה בא׳ ׳מעברתא׳, ותוקן, מן⁠־הסתם על פי כ״י רבנו. ובב1 מנוקד: ׳מעבֵרֵת׳ (=מעבֶּרֶת).
ד. ע׳ לעיל א, יט הערה 5.
משנה תורה כ״י תימנייםמשנה תורה דפוסיםהוגה מספרימקורות וקישוריםמגדל עוזכסף משנהמעשה רקחאור שמחצפנת פענחיד פשוטהעודהכל
(הקדמה)
{עשיית התפילין}
(א) שְׁמוֹנֶה הֲלָכוֹת יֵשׁ בְּמַעֲשֵׂה הַתְּפִלִּין, כֻּלָּן לְמֹשֶׁה מִסִּינַי, לְפִיכָךְ כֻּלָּן מְעַכְּבוֹת, וְאִם שִׁנָּה בְּאַחַת מֵהֶן - פָּסַל, וְאֵלּוּ הֵן: שֶׁיִּהְיוּ מְרֻבָּעוֹת, וְכֵן תְּפִירָתָן בְּרִבּוּעַ, וַאֲלַכְסוֹנָן בְּרִבּוּעַ, עַד שֶׁיִּהְיֶה לָהֶן אַרְבַּע זָוִיּוֹת שָׁווֹת; וְשֶׁיִּהְיֶה בָּעוֹר שֶׁלָּרֹאשׁ צוּרַת שִׁי״ן מִיָּמִין וּמִשְּׂמֹאל; וְשֶׁיִּכְרֹךְ הַפָּרָשִׁיּוֹת בְּמַטְלִית; וְשֶׁיִּכְרֹךְ אוֹתָן בְּשֵׂעָר עַל הַמַּטְלִית וְאַחַר כָּךְ מַכְנִיסָן בְּבָתֵּיהֶן; וְשֶׁיִּהְיוּ תּוֹפְרִין אוֹתָן בְּגִידִין; וְשֶׁעוֹשִׂין לָהֶן מַעְבֶּרֶת מֵעוֹר הַחִפּוּי שֶׁתִּכָּנֵס בָּהּ הָרְצוּעָה, עַד שֶׁתְּהֵא עוֹבֶרֶת וְהוֹלֶכֶת בְּתוֹךְ תּוֹבָר שֶׁלָּהּ; וְשֶׁיִּהְיוּ הָרְצוּעוֹת שְׁחֹרוֹת; וְשֶׁיִּהְיֶה הַקֶּשֶׁר שֶׁלָּהֶן קֶשֶׁר יָדוּעַ, כְּצוּרַת דָּא״ל.
שְׁמוֹנֶה הֲלָכוֹת יֵשׁ בְּמַעֲשֵׂה הַתְּפִלִּין כֻּלָּן הֲלָכָה לְמֹשֶׁה מִסִּינַי. וּלְפִיכָךְ כֻּלָּן מְעַכְּבוֹת וְאִם שִׁנָּה בְּאַחַת מֵהֶן פָּסַל. וְאֵלּוּ הֵם. שֶׁיִּהְיוּ מְרֻבָּעוֹת. וְכֵן תְּפִירָתָן בְּרִבּוּעַ. וַאֲלַכְסוֹנָן בְּרִבּוּעַ עַד שֶׁיִּהְיֶה לָהֶן אַרְבַּע זָוִיּוֹת שָׁווֹת. וְשֶׁיִּהְיֶה בָּעוֹר שֶׁל רֹאשׁ צוּרַת שִׁי״ן מִיָּמִין וּמִשְּׂמֹאל. וְשֶׁיִּכְרֹךְ הַפָּרָשִׁיּוֹת בְּמַטְלִית. וְשֶׁיִּכְרֹךְ אוֹתָן בְּשֵׂעָר מֵעַל הַמַּטְלִית. וְאַחַר כָּךְ מַכְנִיסָן בְּבָתֵּיהֶן. וְשֶׁיִּהְיוּ תּוֹפְרִין אוֹתָן בְּגִידִין. וְשֶׁעוֹשִׂין לָהֶן מַעְבֹּרֶת מֵעוֹר הַחִפּוּי שֶׁתִּכָּנֵס בָּהּ הָרְצוּעָה עַד שֶׁתְּהֵא עוֹבֶרֶת וְהוֹלֶכֶת בְּתוֹךְ תּוֹבָר שֶׁלָּהּ. וְשֶׁיִּהְיוּ הָרְצוּעוֹת שְׁחוֹרוֹת. וְשֶׁיִּהְיֶה הַקֶּשֶׁר שֶׁלָּהֶן קֶשֶׁר יָדוּעַ כְּצוּרַת דָּלֶ״ת:
(הקדמה)
פרק שלישי
(א) [א] שמונה הלכות יש במעשה התפילים – כולן (הלכה) למשה מסיני; לפיכך כולן מעכבות, ואם שינה באחת מהן – פסל. ואילו הן: שיהיו מרובעות, וכן תפירתן בריבוע, ואלכסונן בריבוע, עד שיהיה להם ארבע זויות שוות; ושיהיה בעור שלראש צורת שין מימין ומשמאל; ושיכרוך הפרשיות במטלית; ושיכרוך אותן בשער על המטלית, ואחר כך מכניסן בבתיהן; ושיהיו תופרין [אותם] בגידין; ושעושין להן מעברת מעור החפוי שתכנס בה הרצועה עד שתהא עוברת והולכת בתוך תובר שלה; ושיהיו הרצועות שחורות; ושיהיה קשר שלהן קשר ידוע כצורת דאל:
שמונה הלכות כו׳ עד פסול. פרק במה מדליקין (דף כ״ח):
ואלו הן שיהיו מרובעות כו׳ עד ומשמאל. פרק הקומץ רבה (דף ל״ה) ופרק עומד ויושב (דף כ״ד) ופרק במה מדליקין (שם דף כ״ח):
ושיכרוך הפרשיות כו׳ עד ארבעה ראשים כגון זה. פרק הקומץ רבה שם ופרק במה מדליקין ובשימושא רבה שם:
ולוקחין עור ומרטיבין כו׳ עד תובר מקום הרצועות. פרק הקומץ רבה (דף ל״ה) ובשימושא רבה:
שיהיו מרובעות וכו׳ – בפרק הקומץ (מנחות ל״ה) ובפרק הקורא עומד (מגילה כ״ד:) תנא תפילין מרובעות הלמ״מ אמר רב פפא בתופרן ובאלכסונן כלומר שלא יפסידו בתפירתם את ריבועם במשיכת חוט התפירה ובאלכסונן נמי שיהא ריבוען מכוון אורכן כרוחבן כדי שיהא להם אותו אלכסון שאחז״ל כל אמתא בריבועא אמתא ותרי חומשי באלכסונא:
ושיהיה בעור של ראש וכו׳ – פרק במה מדליקין (שבת כ״ח:) אמר אביי שי״ן של תפילין הלכה למשה מסיני ומפרש רבינו דהיינו שי״ן מימין ושי״ן משמאל ובשימושא רבה צורה דשי״ן דימינא תלת רישי ודשמאלא ארבעה רישי ואי אפיך לית לן בה:
ושיכרוך הפרשיות במטלית – ירושלמי פ״ק דמגילה כתבו הרי״ף סוף הלכות ס״ת הלכה למשה מסיני שטולין במטלית ומפרש רבינו דהיינו שיכרוך הפרשיות במטלית:
ושיכרוך אותה בשיער – שם בירושלמי ובבבלי פ׳ שמונה שרצים (שבת דף ק״ח) הל״מ שהתפילין נכרכות בשיער ונתפרות בגידין:
ושעושין להם מעבורת וכו׳ – בהקומץ רבה (מנחות ל״ה) אמר אביי האי מעברתא דתפילין הל״מ וכתב הערוך פירוש מעברתא דתפילין הוא תיתורא וכן גשרים נקראים מעברתא ונקראים תיתורא ובתפילין הוא מקום שמכניסין בו הרצועה ונקרא מעברתא דתפילי עד כאן לשונו. וכתב הרא״ש ז״ל ולא בעי למימר דתרווייהו חדא מילתא היא דהא בגמרא חשיבי כב׳ כלומר דגרסינן הכי אמר רב חננאל אמר רב האי תיתורא דתפילי הל״מ אמר אביי האי מעברתא דתפילי ושי״ן של תפילין הל״מ אלא משום דמחברי אהדדי חשיב להו כחדא ודעת רבינו דתרווייהו חדא כפשט לשון בעל הערוך ואף ע״ג דכבר א״ר חננאל דהל״מ הוא איידי דבעי אביי למימר דשי״ן של תפילין הל״מ אמר נמי דהאי מעברתא הל״מ לומר כי היכי דההיא מעברתא הל״מ כדא״ר חננאל א״ר ה״נ שי״ן הל״מ היא ואיצטריך למימר הכי דלא תימא רב חננאל ואביי פליגי דלרב חננאל שמיע ליה דתיתורא דוקא הל״מ ולא שי״ן ואביי שמיע ליה דשי״ן דוקא הלכה למ״מ ולא תיתורא להכי הדר אביי ואדכר מעברתא לומר דלא פליג אדרב חננאל. ומלשון רבינו נראה שהבתים והתיתורא של עור אחד הם וכ״כ הרא״ש ז״ל דמשמע כן מפירש״י והעולם לא נהגו כן לפי שעור הבתים דק ועור התיתורא צריך שיהיה עב וחזק מפני שהרצועה שם תמיד ולכן כופלים עור לשנים ועושין נקב מרובע בכפל העליון ומכניסין בו הבתים והכפל התחתון מכסה פי הבתים ונמצאת מעברתא מהעור העב החזק:
ושיהיו הרצועות שחורות – בפרק הקומץ (מנחות שם) אמר רב יצחק רצועות שחורות הל״מ ואמר בגמרא דהיינו מבחוץ אבל מבפנים מאי זה גוון שירצה ובלבד שלא יהיו אדומות:
ושיהיה הקשר וכו׳ – (שם) אמר רב יהודה בר רב שמואל משמיה דרב קשר של תפילין הל״מ. ומפרש רבינו דהיינו שיעשה קשר כעין דל״ת:
שיהיו מרובעות וכו׳. מנחות דף ל״ה תנא תפילין מרובעות הלכה למשה מסיני אמר רב פפא בתפרן ובאלכסונן ופי׳ רש״י בתפרן ישמור את רבוען שלא ימשך חוט התפירה יותר מדאי שלא יכווצו ויקצר רחבו וכו׳ ע״כ וכ״כ במגילה דף כ״ד והתוספות ז״ל כתבו שם פירוש אחר דהיינו שהתפירה עצמה תהיה מרובעת ע״כ והיינו שיציין תחילה על ידי המחוגה בארבע קרנות הבית ויכוין מזו לזו רבוע שוה כדי שיבא הרבוע גם בהתפירות עצמם עם האלכסון כאשר אנו נוהגים לעשות וכפירוש זה הם דברי רבינו שכתב וכן תפירתן ברבוע דמשמע דרוצה לומר שגם התפירה מצד עצמה תהיה גם כן מרובעת ומרן הקדוש ז״ל הביא פירוש רש״י לבד דהיינו הפירוש הראשון של התוספות במגילה ואחרי המחילה הראויה דעת רבינו מבוארת שגם התפירות עצמם בעינן שיהיו גם כן מרובעים וכפירוש שני של התוספות ז״ל והכי מוכח נמי מלשון רבינו לקמן הל׳ י׳ וז״ל כשתופרין התפילין תופרין אותם ברבוע וכו׳ הרי מבואר דכוונתו ז״ל שהתפירות עצמם תהיינה מרובעים כנ״ל ועיין להרב ב״י או״ח סוף סי׳ ל״ב בשם הר״י אסכנדרי ז״ל.
צורת שי״ן וכו׳. שבת דף כ״ח אמר אביי שי״ן של תפילין הלכה למשה מסיני ומפרש רבינו דהיינו שי״ן מימין ושי״ן משמאל ובשימושא רבא צורתא דשי״ן דימינא תלת רישי ודשמאלא ארבע רישי ואי אפיך לית לן בה מרן ז״ל וכן יש לכוין לשון הרעיא מהימנא זלה״ה בפרשת פנחס עמוד תע״ג והביאו היש שכר ז״ל וז״ל מנורה ז׳ בוצינין דילה את שבע הנערות וכו׳ לקבל שי״ן דתלת ראשין ושי״ן דארבע ראשין ואינן לקביל ז׳ ברכות דקריאת שמע וכו׳ ע״כ הרי דלא הקפיד אלא שיהיו שם שני שינ״ין אחת של ג׳ ואחת של ד׳ וסוד השי״ן של ד׳ ראשין כתבו ז״ל שהיא רמז לכתב הלוחות שהיתה כתיבה משוקעת שנאמר חרות על הלוחות וא״כ השי״ן היו לה ארבע ראשין.
ושיכרוך הפרשיות וכו׳. ירושלמי פ״ק דמגילה הלכה למשה מסיני שטולין במטלית ומפרש רבינו דהיינו שיכרוך הפרשיות במטלית מרן ז״ל.
ושיכרוך אותן וכו׳. שם בירושלמי ובשבת דף ק״ח הלכה למשה מסיני שתפילין נכרכות בשערן ונתפרות בגידן מרן ז״ל.
ושעושין להם מעבורת וכו׳. מנחות דף ל״ה אמר אביי האי מעברתא דתפילין הלכה למשה מסיני ומדברי רש״י ז״ל שם משמע שמעור הבית עצמו עושים גם כן המעברתא וכן כתבו התוספות ז״ל להדיא שמניח מן העור צד אחד ארוך ואותו צד כופל למטה לחפות הבית וממנו עושים המעברתא וזו היא דעת רבינו שכתב בהל׳ ג׳ ומניחים את העור על העץ וכו׳ ומחזירין מקצת העור מלמטה וכו׳ ומניחים מן העור שלמטה מקום שתכנס בו הרצועה כמו תובר והוא הנקרא מעבורת ע״כ וכן הבין מרן ז״ל עיין עליו וכ״כ בשמושא רבא אמנם אין כן מנהגינו אלא עושים הקציצה מעור אחד והחיפוי עם המעברתא מעור אחר וכ״כ ז״ל.
שמונה הלכות יש במעשה התפילין כו׳ ושיהיה בעור של ראש צורת שי״ן מימין ומשמאל.
הנה לפנינו בגמרא שבת דף ס״ב אמר אביי שי״ן של תפילין הלמ״מ ואמר אביי דלי״ת של תפילין הלמ״מ ואמר אביי יו״ד של תפילין הלמ״מ וכן פרש״י באורך בדף כ״ח דכולהו הלכה למשה מסיני. אמנם בתוספות כתבו דלא גרסינן הך דדלי״ת ויו״ד מדאמרינן בדף כ״ח ההוא מלמען תהיה תורת ד׳ בפיך נפקא, אלא לעורן והאמר אביי שין של תפילין הלמ״מ, ותו נפיק מקרא דתורת ד׳ בפיך אלא לרצועות והא״ר יצחק רצועות שחורות הלמ״מ, ומתרץ נהי דגמירי שחורות טהורות מי גמירי, הרי דברצועות אין אותיות של שם. ונראה ליישב הגירסא. דנתבונן נא אם יקשור אדם בשבת תמונת אותיות בעור האם יתחייב משום כותב אם יתרו בו משום כותב ודאי דאינו חייב דלאו דרך כתיבה בכך, וגדולה מזו אמרו בטוה על העזים אף ע״ג דכתיב טוו על העזים ורחמנא קריא טוויה גבי משכן אין דרך טוויה בכך, כמו כן הכא אע״ג דכתב הוא אין מלאכת כותב בדרך זה ולא מיקרי כותב גבי שבת רק חייב משום קושר אם יתרו בו משום קושר, אמנם דהוי כתב לענין דמיקרי תורת ד׳ שפיר מקרי כתב, אבל נתבונן דגבי כותב בדיו, ובסיקרא כו׳ אמרו דאם אינן נהגין זה עם זה כמו בכותב על שני כותלי הבית פטור משום דאינו חיבור זה לזה והוי כל אות בפני עצמו וכאילו כתב אות אחת, אם כן איך יתכן לאמר דהוי בכלל תורה מה דנצטרפו השי״ן שבבתים והדלת שברצועה באחורי הראש והיו״ד שבקשר של יד כיון דאינן נהגין זה עם זה וכל אחד בפני עצמו וגם בכתב גמור בכה״ג פטור לגבי שבת בודאי דאין זה בכלל תורה [ולכן אתי שפיר מה שהקשה במרדכי דאמאי מותר להתיר הקשר יתחייב משום מוחק השם דלפ״ז אין בו צירוף כתב דיתחייב משום מוחק, רק איסור דלמחוק השם נפ״ל מלא תעשון כן ואין כתוב מחיקה רק כל שסותר מידי דקדושה וא״כ נשאר קושיא לדוכתא ואכמ״ל] אבל על השי״ן שבבתים טעמא דחשוב תורה ופריך דתיפוק ליה דיהיה מעור טהור מקרא דלמען תהיה תורת ד׳ בפיך משום דכותב אות אחת גמטרי׳ בן בתירא מחייב ואף חכמים דפליגי מכל מקום מודו דכתב הוי לענין תורה וכדאמרו אמוראי מנין ללשון גמטריא מן התורה אנכי כו׳ נמרצת נצטדק כו׳ רק לענין שבת לא הוי דרך כתיבה בכך וכמו קושר בעור בשבת צורת אותיות כו׳ ואם כן השי״ן שבעור הבתים של ראש לא גרע מכתב אות אחת גמטריא דהוראתו גלויה במה שנכתב בעור הבית של ראש דמאי ענינו אם לא להורות על שם שי״ן דלת, וכל שהוראתו גלויה הוי ככותב אות אחת ונקודה לרמוז על גמטריא שלו, וזה רק בראש התיבה דאילו בירט הטית מנטתה הוא הראש דנון הוא מאותיות האמנתיו יטה נטה הטה אטה ולכן שפיר פריך רק על של ראש דתיפוק ליה מלמען תהיה תורת ד׳ נפקא דטהורות בעי, אבל הך דרצועות לאו בכלל תורה הוי כיון דאינן נהגין כאחד וזה ברור בס״ד.
אמנם רבינו נראה דלא גריס רק שי״ן של תפילין הלמ״מ כפי גירסת תוספות, ודלת בקשר דכתב להלכה הוא מדאמרו קשר של תפילין הלמ״מ וזה על קשר של דל״ת וכמו שאמרו על קרא דוראית את אחורי מלמד שהראהו קשר של תפילין אבל קשר של יו״ד לא זכר בההלכות ודו״ק.
כצורת דלת. שבת דס״ב ע״א כגירסת רש״י ע״ש, ועיין בירושלמי דמגילה:
(הקדמה)
פתיחה לפרק שלישי
אחרי שנתבארו דיני כתיבת הפרשיות בפרק הקודם הוקדש הפרק הנוכחי לשאר פרטי עשיית התפילין, הן הבתים אשר ביחד עם הפרשיות מהווין את החפצא שנקראת בשם תפילין, והיא גוף הקדושה, והן הרצועות שבהן קושרין את התפילין, והן תשמישי קדושה. שלשה חלקים הם בפרק זה:
א) כיצד עושין את התפילין. ב) כיצד עושין את הרצועות. ג) דיני דיעבד.
מתחיל ומונה שמונה הלכות שהן כולן הלכה למשה מסיני במעשה התפילין וכולן מפורשות בהמשך הפרק. (א)
כמו בפרקים הקודמים מקדים את הדיון על תפילה של ראש, ומתאר את עשיית הבית לשל ראש וצורת השי״ן שעושין בעורו, וממשיך כיצד עושין הבית של יד. (ב–ד)
שוב מפרש סידור הפרשיות והכנסתן לתוך הבתים אחרי שכורכין אותן במטלית ושיער. (ה–ח)
עשיית התפילין נגמרת בתפירת הבתים בגידין. בהקשר זה מתאר את הכנת הגידין שבהן תופרין את התפילין וכן יריעות ספר תורה. תופרין אותן בריבוע והלכה רווחת שיהיו בכל צד שלש תפירות, ועושין התפירות כדרך הרצענין שהחוט סובב משתי הרוחות כדי שתעמוד התפירה ימים רבים. ומנהג פשוט להעביר גיד מגידי התפירה בכל חריץ שבין ארבעת הבתים בשל ראש. (ט–יא)
החלק השני של הפרק דן בעשיית הרצועות: שיעורן והקשרים שבהן וצבען – בהקשר זה מזכיר שנוי הוא לתפילין שיהיו כולן שחורות הקציצה והרצועה כולה – ומסיים בדין שגם העור שמחפין בו התפילין וגם שעושין ממנו הרצועות הוא רק ממין טהור, ועור הרצועות צריך עיבוד לשמן מה שאין כן העור שמחפין בו שהוא אינו צריך עיבוד כלל. אם עשה מעור טמאים או שחיפה התפילין בזהב פסולות. דין זה משמש מעבר לחלק האחרון של הפרק. עד כאן פירש בעיקר כיצד עושין את התפילין ואת הרצועות לכתחילה. (יב–טו)
כלל בעשיית התפילין הוא שעשייתן ככתיבתן, לפיכך כל הפסול לכתבן אם עשאן פסולות. (טז)
החלק האחרון של הפרק דן כולו בענינים העולים אחרי שכבר נעשו התפילין או אחרי שנתקלקלו. תפילה של ראש אין עושין אותה של יד לפי שאין מורידין מקדושה חמורה לקדושה קלה, והוא הדין לרצועה. במה דברים אמורים בשכבר לבשה, אבל עד שלא לבשה אדם הזמנה לאו מילתא היא, ואם רצה להחזירה ליד טולה עליה עור עד שתיעשה אחת וקושרה על ידו. שוב מפרש דינן של תפילין שנפסקו התפירות שלהן, וכן דין רצועה שנפסקה. הפרק מסתיים בדין שיזהר שלא תתהפך הרצועה בעת שקושר אותה. (יז–יט)
(א) שמונה הלכות וכו׳ – אלה הן שרמז להן לעיל א, ג שהן בחיפויין וקשירת רצועותיהן, וכולן מפורשות לפנינו.
א) שיהיו מרובעות וכו׳ – מנחות לה, א: תנא, תפילין מרובעות הלכה למשה מסיני. אמר רב פפא, בתפרן ובאלכסונן.
מרובע – יתכן לפרש שיש לו ארבע צלעות כולן שוות בארכן אבל האלכסונים שונים כזה: <>
הוסיף רב פפא לפרש שיהיו מרובעות באלכסונן, זאת אומרת שתהיינה הזויות שוות, כל אחת זוית ניצבת כזה.
ב) ושיהיה בעור של ראש צורת שין וכו׳ – שם: ואמר אביי, שי״ן של תפילין הלכה למשה מסיני.
בגמרא לא מפורש שצריך שתי שי״נין אחת מימין ואחת משמאל, אבל איתא בשימושא רבא: ובעי דליצור בקלפא דביתא צורה דשי״ן – דימינא דתלת רישי ודסמאלא ארבע רישי וכו׳.
ג) ושיכרוך הפרשיות במטלית – הסמ״ג (עשה כב) ציין לירושלמי מגילה א, ט (הביאו הרי״ף ז״ל סוף הלכות ספר תורה): הלכה למשה מסיני שיהו כותבין בעורות, וכותבין בדיו, ומסרגלין בקנה, וכורכין בשיער, וטולין במטלית, ודובקין בדבק, ותופרין בגידין וכו׳.
אבל יש מפרשים שהירושלמי מוסב על יריעה שנקרעה – עושין לה מבחוץ טלאי (ראה נמוקי יוסף שם).
בספר המנוחה כתב שהמקור הוא ממנחות לה, א: ואמר רב חננאל אמר רב, תיתורא דתפילין הלכה למשה מסיני. ז״ל של ספר המנוחה (בהלכה ד): לכאורה לא באר רבינו משה ענין תיתורא מהו. ונראה לי שהרב פירש תיתורא מטלית, כדאמרינן בבמה בהמה (שבת נג, ב) ״מאי לבובין תותרי״ ופירש הרב (=הרי״ף ז״ל) וכן רבינו משה (הלכות שבת כ, יב) שהם מטליות שמייפין ומקשטין בהן את הבהמה. והכי נמי מפרשים תיתורא – מטלית שכורכין בו התפילין.
וראה בפירוש הר״ח ז״ל בשבת שם שאף הוא כתב וז״ל: תותרי – סמרטוטין של רקמה ושל משי שעושין על הבהמה ליפותה. וכן הוא גם בערוך ערך תתר (1)
פירוש אחר.
בשימושא רבא איתא: ובעי למיכרכנהו בחוטי דשערא... וליכרך עליה קילפא או שילפא (= מטלית).
וראה בסמ״ג הנ״ל, ועוד יבואר לקמן בהלכה ח.
לכאורה צריך ביאור שרבינו הזכיר הלכות למשה מסיני בענין תפילין בהקדמה לפירוש המשנה, ושם לא מנה אלא שמונה הלכות בתפילין. דילג שכותבין אותן בדיו (א, ג), ושכורכין אותן במטלית. ברם שכותבין אותן בדיו יתכן שנכלל במה שמנה שם הלכה למשה מסיני כותבין ספר תורה בדיו, והרי זו הלכה אחת שווה לספר תורה תפילין ומזוזה, אבל צריך עיון שהשמיט שכורכין אותן במטלית.
ד) ושיכרוך אותן בשער וכו׳ – כמבואר לעיל ג) ולקמן ה).
ה) ושיהיו תופרין אותם בגידיןשבת קח, א: והלכה למשה מסיני שהתפילין נכרכין בשערן ונתפרות בגידן.
ו) ושעושין להן מעברת וכו׳ – מנחות לה, א: אמר אביי, מעברתא דתפילין הלכה למשה מסיני.
תובר – פיהמ״ש כלים כה, א: תרגום שבר – תבר. לפיכך קראו את הקיפול והקצה תובר בגלל שבירתן.
הרי שתובר נעשה כאשר מקפלין את העור תחתיו, וכך נעשה מקום להכניס את הרצועה בין הקפלים.
ז) ושיהיו הרצועות שחורותמנחות לה, א: אמר ר׳ יצחק, רצועות שחורות הלכה למשה מסיני.
ח) ושיהיה קשר שלהן וכו׳ – מנחות לה, ב: אמר רב יהודה בריה דרב שמואל בר שילת משמיה דרב, קשר של תפילין הלכה למשה מסיני.
בצורת דאל – מבואר לקמן הלכה יג.
משנה תורה כ״י תימנייםמשנה תורה דפוסיםהוגה מספרימקורות וקישוריםמגדל עוזכסף משנהמעשה רקחאור שמחצפנת פענחיד פשוטההכל
 
(ב) כיצד עושין תפילין של ראש, לוקחין עץ מרובע, ארכו כרחבו כגבהוא. ואם היה גבהו יתר על רחבו או פחות ממנו, אין בכך כלום, אין מקפידין אלא על ארכו שיהיה כרחבו. וחופרין בו שלשה חריצין, כדי שייעשה לו ארבעה ראשים, כגון זהב
ולוקחין עור, ומרטביןג אותו במים, ומחפיןד בו את העץ, ומכניסין את העור בין כל חריץ וחריץ. ומכמשין אותו והוא רטוב מכאן ומכאן, עד שעושין מן העורה דמות שין שיש לה שלשה ראשים מימין המניח תפילין, ודמות שין שיש לה ארבעה ראשים משמאל המניח:
How are the head tefillin made? We take a cubic wooden block.⁠1 [It need not, however, be a perfect cube]. If its height is [slightly] more or less than its width, it is of no consequence. We are required to take care only that its width and length are alike.⁠2
Three grooves are carved into it so that four projections will be made as depicted.⁠3 Leather is taken4 and soaked in water, and then, the mold is placed within it.⁠5 The leather is inserted in between the grooves.⁠6
While [the leather] is still wet, it is plucked and squeezed7 until the shape of a shin8 with three heads9 is formed on the right side of the tefillin as they will be worn, and the shape of a shin with four heads10 is formed on the left side of the tefillin as they will be worn.⁠11
1. This appears to be the Rambam's preference. It is not, however, an absolute requirement.
2. Thus, the top of the tefillin must be a perfect square, but its side surfaces need not be square. This ruling is quoted by the Shulchan Aruch and the Ramah (Orach Chayim 32:39).
The Bi'ur Halachah emphasizes that it is not the top surface of the tefillin alone which must be square. At every point along its height, its circumference must be a perfect square. Thus, even if the top surface itself remains square, should the tefillin be crooked or noticeably indented at the sides, they are unacceptable.
3. The accompanying diagram is based on a drawing by the Rambam himself, which has been copied in all printings of the Mishneh Torah.
4. Note our commentary on Chapter 2, Halachah 1, regarding making tefillin by sewing or gluing together separate compartments. This halachah indicates the Rambam's preference for tefillin to be made from a single piece of leather.
5. The authoritative manuscripts of the Mishneh Torah read, "The leather is placed around the mold.⁠" This version more accurately describes the process with which tefillin are actually made.
6. and around the sides, so that when it dries four compartments will be created.
7. with tweezers. The Orchot Chayim states that one must make the shin in this manner, and it is unacceptable to use a mold. The Beit Yosef (Orach Chayim 32), Shulchan Aruch HaRav 32:65, and the Mishnah Berurah 32:193 all mention that though it is theoretically preferable to follow the Orchot Chayim's ruling, nevertheless, until recently, most shinim were made using a mold. At present, however, there are some manufacturers of tefillin who have reverted to the practice of making the shin with tweezers.
8. The Orchot Chayim mentions that the letter shin is numerically equivalent to 300. In the diaspora, tefillin are worn 300 days during a solar year (according to the opinion which requires that they be worn on chol hamo'ed).
4
9. This is the usual form of the shin.
10. The Beit Yosef (loc. cit.) explains that the letters on the tablets of the Ten Commandments were hewn into the stone. When a three-headed shin is hewn into stone, the protruding stone appears as a four-headed shin.
11. The Ramah (Orach Chayim 32:42) rules that tefillin are not disqualified if the sides on which the two shinim are placed are reversed, so long as they possess both forms of the shin.
א. ד: וכגבהו. אך כך אפשר לטעות ולחשוב שהכוונה לסכום הארכים של שני האחרונים.
ב. התמונות לקוחות מכ״י א.
ג. ב2: ומרטיבין. וכך ד. ונראה שכך היה גם בא׳, ותוקן, מן⁠־הסתם על פי כ״י רבנו.
ד. ד: ומשימין. אך עור רטוב אינו כלי שמשימין בו. ולהלן הל׳ ד׳ כבפנים.
ה. ד (מ׳מן׳): בו. אך זה עלול להטעות שהכוונה לאותיות שוקעות, ואילו נוסח הפנים מלמד שהכוונה לאותיות בולטות.
משנה תורה כ״י תימנייםמשנה תורה דפוסיםהוגה מספריהגהות מיימוניותמגדל עוזכסף משנהמעשה רקחצפנת פענחיד פשוטהעודהכל
כֵּיצַד עוֹשִׂין תְּפִלִּין שֶׁלָּרֹאשׁ? לוֹקְחִין עֵץ מְרֻבָּע, אָרְכּוֹ כְּרָחְבּוֹ כְּגָבְהוֹ; וְאִם הָיָה גָּבְהוֹ יָתֵר עַל רָחְבּוֹ אוֹ פָּחוּת מִמֶּנּוּ - אֵין בְּכָךְ כְּלוּם: אֵין מַקְפִּידִין אֶלָּא עַל אָרְכּוֹ שֶׁיִּהְיֶה כְּרָחְבּוֹ. וְחוֹפְרִין בּוֹ שְׁלשָׁה חֲרִיצִין כְּדֵי שֶׁיֵּעָשֶׂה לוֹ אַרְבָּעָה רָאשִׁים, כְּגוֹן זֶה:
וְלוֹקְחִין עוֹר וּמְרַטְּבִין אוֹתוֹ בְּמַיִם, וּמְחַפִּין בּוֹ אֶת הָעֵץ, וּמַכְנִיסִין אֶת הָעוֹר בֵּין כָּל חָרִיץ וְחָרִיץ, וּמְכַמְּשִׁין אוֹתוֹ וְהוּא רָטֹב מִכָּאן וּמִכָּאן, עַד שֶׁעוֹשִׂין מִן הָעוֹר דְּמוּת שִׁי״ן שֶׁיֵּשׁ לָהּ שְׁלשָׁה רָאשִׁין מִימִין הַמַּנִּיחַ תְּפִלִּין, וּדְמוּת שִׁי״ן שֶׁיֵּשׁ לָהּ אַרְבָּעָה רָאשִׁין מִשְּׂמֹאל הַמַּנִּיחַ.
כֵּיצַד עוֹשִׂים תְּפִלִּין שֶׁל רֹאשׁ. לוֹקְחִין עֵץ מְרֻבָּע אָרְכּוֹ כְּרָחְבּוֹ וּכְגָבְהוֹ. וְאִם הָיָה גָּבְהוֹ יוֹתֵר עַל רָחְבּוֹ אוֹ פָּחוֹת מִמֶּנּוּ אֵין בְּכָךְ כְּלוּם. וְאֵין מַקְפִּידִין אֶלָּא עַל אָרְכּוֹ שֶׁיְּהֵא כְּרָחְבּוֹ. וְחוֹפְרִין בּוֹ שְׁלֹשָׁה חֲרִיצִין כְּדֵי שֶׁיֵּעָשֶׂה לוֹ אַרְבַּע רָאשִׁים כְּגוֹן זֶה:
וְלוֹקְחִין עוֹר וּמַרְטִיבִין אוֹתוֹ בְּמַיִם וּמְשִׂימִין בּוֹ אֶת הָעֵץ וּמַכְנִיסִין אֶת הָעוֹר בֵּין כׇּל חָרִיץ וְחָרִיץ וּמְכַמְּשִׁים אוֹתוֹ וְהוּא רָטֹב מִכָּאן וּמִכָּאן עַד שֶׁעוֹשִׂין בּוֹ דְּמוּת שִׁי״ן שֶׁיֵּשׁ לָהּ שְׁלֹשָׁה רָאשִׁין מִיָּמִין הַמֵּנִיחַ תְּפִלִּין וּדְמוּת שִׁי״ן שֶׁיֵּשׁ לָהּ אַרְבָּעָה רָאשִׁים מִשְּׂמֹאל הַמֵּנִיחַ:
[ב] כיצד עושין תפילין שלראש? לוקחין עץ מרובע ארכו כרחבו כגבהו. ואם היה גבהו יתר על רחבו או פחות ממנו – אין בכך כלום. אין מקפידין [אלא] על ארכו שיהיה כרחבו. וחופרין בו שלשה חריצין כדי שיעשה לו ארבעה ראשים כגון זה:
ולוקחין עור ומרטבין אותו [במים], ומחפין בו את העץ, ומכניסין את העור בין כל חריץ וחריץ. ומכמשין אותו, והוא רטוב, מיכאן ומיכאן – עד שעושין מן העור דמות שין שיש לה שלשה ראשים מימין המניח תפילין ודמות שין שיש לה ארבעה ראשים משמאל המניח:
[א] בשימושא רבה וכן פסק בספר התרומה דימינא ושמאלא פירוש ימין ימין המניח ושמאל שמאל המניח ועיין שם: [ועיין בטור סימן ל״ב]:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

כיצד עושין וכו׳ עד מקום הרצועות – פשוט הוא וקצתו בשימושא רבה ופירוש מלת תובר כתב בעל הערוך שתוברות הם לולאות כגון בית כניסת המיין שעושים למכנסיים:
ומכמשין אותו וכו׳. משמע שלא יעשנה על ידי דפוס אלא מקמטי העור עצמן יעשה השי״ן וכ״כ רש״י פ״ק דחולין דף ט׳ וכן פסק הרב ב״י סימן ל״ב ומנהגינו לעשותה על ידי הדפוס דבלאו הכי אין השי״ן נראית בטוב וראשיה אין ניכרין כלל ואף שיש פוסלין בזה כבר תמה עליהם מוהרמ״ע מפאנו ז״ל סי׳ ל״ח הביאו הרב כנסת הגדולה שם.
ארבעה ראשין. ואם כתב בספר תורה תפילין ומזוזות שי״ן של ארבע ראשין מוהריק״ש ז״ל הכשיר ויתקן אותה ולא הוי חק תוכות אמנם הרב משה בן חביב ז״ל בספר גט פשוט סי׳ קכ״ה ס״ק ל״ה חלק עליו וכן הפרי חדש שם ס״ק ט״ו.
לוקחין עץ. עיין כלים פרק ט״ז ע״ש:
כיצד עושין תפילין של ראש – שימושא רבא (בה״ג ד״י עמ׳ 488): אמ׳ רבא האי מאן דבעי למעבד תפילי לייתי אעא טבא תרין אצבעי אתרין אצבעי (בתרין אצבעי) (בעי לתרי) [בעול תרי] אצבעי אי הוי טפי שפיר דמי ואי בציר לא הוי פסיל. [ונחפיר] בה תלת חפירין בשוה ומפתי להו כי היכי דניעול בהן קילפא והויין ארבע ראשין מעילאי עד מיצעי וכן [מ]⁠מצעי לתתאי והוו חד (ואומ׳) [וסימ׳] (בראשית ב) ומשם יפרד והיה לארבעה ראשים ונקיב בכל תפירה חדא נקובתא (מחילפי לתתאי) [מפיתחא לפיתחא] והוה ליה ארבע אפין דתנן תפילין מרובעות הלכה למשה מסיני. ומייתי קילפא קשייא ומישגרייה במייא ודוקא דמן בהמה טהורה אבל דטמאה אסיר כדתניא לוקחין עורות לתפילין בין לכותבן בין לחפפן בין עורות נבילות בין עורות טריפות בין גויל ובין קלף ובלבד שיהו (כתובין) [עבודין] כהלכתן במה דברים אמורים בעורות הנאכלים בחייהן. ומחפי לההוא אעא בקילפא וחייט לה עילויה וכד יביש טובא מפיק לאעא ואייתר קילפא (כמאי) [ד׳ בתי].
וכתיב הני ארבע פרשיות דאמור רבנן בקילפא ומהדר אפיה לאפיה ומשוי פרשתא דקדש לי כל בכור לימיניה בביתא קמא ופרשתא דסמיך ליה והיה כי יביאך בביתא תניינא ופרשתא דשמע ישראל בתל⁠[י]⁠תא⁠[ה] ופרשתא דוהיה אם שמוע ברביעיתא... ובעי למכרך קימעי בשערי דתורא כי היכי דלא ליטנפי ומיפתחי ואידך נמי דלידכור לעגלא ולא חטי דכת׳ (יהושע כב) המעט לנו את עון פעור. [וליכרוך להו מלרע לעיל]. וליכרוך עליה קילפא או שילפא. ותופרו בגיד דאמ׳ רבא בתפרן ובאלכסונן ואיכא דאמרי ובגידי השור. איבעיא להו תפרן בגידי בהמה דקה מהו? פלוגתא היא ולא פשיטא לן וכיון דלא פשיטא לן עבדינן לחומרא ואמרינן משמיה דרב יוסף מותר (בייקור דבר). ותריסר תפירי ליהוי ביה [בר] מדנפיק ועייל ורבא אמ׳ אי הוי עשרה לא הוי פסול מאי טעמ׳ דכד שקלת מלכא ושמשא איתי עשרה והילכך אמ׳ רב פפא משמיה דאביי אי הוי טפי שפיר דמי דכד מוספת מנשה ואפרים.
ובעי דליצור בקלפא דביתא צורה דשין דימינא תלת רישי ודסמאלא ארבעה רישי ואי איפכא לא הוי פסול. עכ״ל.
רבינו לא הזכיר שיעור ארכו ורחבו של הבית. ראינו שבשימושי רבא נתן שיעור שתי אצבעות. בשבלי הלקט ענין תפילין (ר״ש בובר עמ׳ 383) איתא: שאלה לרב הילאי ז״ל. דפוס של תפילין אין לו שיעור, יש שעושה גובהן ג׳ אצבעות ויש שמוסיף ופוחת. וכן מנהג בישיבות הגאונים. ואבות ב״ד כיון שמניחין התפילין בגלוי ויש להן שבח להניחן מניחין תפילין שהן גבוהין ג׳ מג׳ אצבעות.⁠1 וכן הנהיג הרב המובהק במקומו כמנהג הגאונים, אבל החכמים והתלמידים ותלמיד בפני רבו שאין דרך ארץ לגלות התפילין בפני רבותן מניחין תפילין קטנים כשיעור אצבע ומחצה תחת מצנפת שלהן מפני דרך ארץ שלא ישוו עצמן לרבותן ונראין כעזי פנים וכו׳.
1. נראה לפרש שהן גבוהין ג׳ וגם ארכן ורחבן שלש אצבעות. אולם ראה להלן שם (עמ׳ 385) מעתיק שוב לשון זה ושם גורס: ״מניחין תפילין שגובהן יותר מג׳ אצבעות״. וצ״ע.
משנה תורה כ״י תימנייםמשנה תורה דפוסיםהוגה מספריהגהות מיימוניותמגדל עוזכסף משנהמעשה רקחצפנת פענחיד פשוטההכל
 
(ג) ומניחין את העור על העץ עד שייבש, ואחר כך חולץ העור מעל גבי האימום של עץ, ונמצא העור שיש בו ארבעה בתים פנויין. מכניסין פרשה בכל ביתא, ומחזירין מקצת העור מלמטה, ותופרין אותו מארבע פינותיו. ומניחין מן העור שלמטה מקום שתיכנס בו הרצועה כמו תובר, והוא הנקרא מעברת:
The leather is then left on the mold until it dries, and then it is removed. Thus, the leather will be [formed into a block] with four empty compartments.⁠1
One of the passages from the Torah is placed2 in each compartment,⁠3 and then a portion of the leather is folded over beneath them,⁠4 and then they are sewn closed on all four corners.⁠5
Within this lower piece of leather, a place should be left for the straps to be inserted,⁠6 like a handle.⁠7 It is called a ma'aboret.⁠8
1. The leather is then left on the mold until it dries, and then it is removed. Thus, the leather will be [formed into a block] with four empty compartments.
2. upright, as a Torah scroll stands in the ark (Shulchan Aruch, Orach Chayim 32:45), with the right side of the passage on the left side of the tefillin (Shulchan Aruch HaRav 32:70).
3. In Halachah 5, the Rambam describes the order in which the passages are placed into the compartments.
4. Thus, forming the bottom of the tefillin's base. This is referred to as the titorah, which means "bridge" (Shulchan Aruch, Orach Chayim 32:44). It is given this name because it extends like a bridge below the tefillin (Shulchan Aruch HaRav 32:66).
5. The precise manner in which the tefillin are sewn closed is described in Halachah 10.
6. and pass through. This portion should extend outward
7. Alternatively, "loop" (Aruch).
The width of this "handle" should be less than the width of the base of the tefillin, to distinguish it from the base and thus accentuate the base's squareness (Shulchan Aruch HaRav, loc. cit., Mishnah Berurah 32:177).
8. which literally means "passageway.⁠"
א. בב1 נוסף: ובית. וכך ד (גם ק).
משנה תורה כ״י תימנייםמשנה תורה דפוסיםהוגה מספריהגהות מיימוניותמגדל עוזכסף משנהיד פשוטהעודהכל
וּמַנִּיחִין אֶת הָעוֹר עַל הָעֵץ עַד שֶׁיִּיבַשׁ, וְאַחַר כָּךְ חוֹלֵץ הָעוֹר מֵעַל גַּבֵּי הָאִמּוּם שֶׁלָּעֵץ, וְנִמְצָא הָעוֹר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ אַרְבָּעָה בָּתִּים פְּנוּיִין. מַכְנִיסִין פָּרָשָׁה בְּכָל בַּיִת, וּמַחֲזִירִין מִקְצָת הָעוֹר מִלְּמַטָּה וְתוֹפְרִין אוֹתוֹ מֵאַרְבַּע פִּנּוֹתָיו, וּמַנִּיחִין מִן הָעוֹר שֶׁלְּמַטָּה מָקוֹם שֶׁתִּכָּנֵס בּוֹ הָרְצוּעָה כְּמוֹ תּוֹבָר, וְהוּא הַנִּקְרָא ׳מַעְבֶּרֶת׳.
וּמַנִּיחִין אֶת הָעוֹר עַל הָעֵץ עַד שֶׁיִּיבַשׁ. וְאַחַר כָּךְ חוֹלֵץ הָעוֹר מֵעַל גַּבֵּי הָאִמּוּם שֶׁל עֵץ וְנִמְצָא הָעוֹר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ אַרְבָּעָה בָּתִּים פְּנוּיִין. וּמַכְנִיסִין פָּרָשָׁה בְּכׇל בַּיִת וּבַיִת. וּמַחְזִירִין מִקְצָת הָעוֹר מִלְּמַטָּה וְתוֹפְרִין אוֹתוֹ מֵאַרְבַּע פִּנּוֹתָיו. וּמַנִּיחִין מִן הָעוֹר שֶׁלְּמַטָּה מָקוֹם שֶׁתִּכָּנֵס בּוֹ הָרְצוּעָה כְּמוֹ תּוֹבָר וְהוּא הַנִּקְרָא מַעְבֹּרֶת:
[ג] ומניחין את העור על העץ עד שייבש, ואחר כך חולץ העור מעל גבי האמום שלעץ ונמצא העור שיש בו ארבעה בתים פנויין. מכניסין פרשה בכל בית, ומחזירין מקצת העור מלמטה, ותופרין אותו מארבע פנותיו. ומניחין מן העור שלמטה מקום שתכנס בו הרצועה, כמו תובר, והוא הנקרא מעברת:
[ב] וכן פירש רש״י אמנם נהגו ליקח עור אחד ועושין בו כמין ארובה ומכניס שם הבתים וראש השני כופל למטה לעשות תיתורא ומעברתא. ויש מפרשים מעברתא קרוי עור שנותנים על בית של זרוע מצד זה לצד זה אמנם בערוך פירש מעברתא כבעמוד ע״כ:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

משנה תורה כ״י תימנייםמשנה תורה דפוסיםהוגה מספריהגהות מיימוניותמגדל עוזכסף משנהיד פשוטההכל
 
(ד) וכיצד עושין תפילין של יד, לוקחין עץ מרובע, ארכו כרחבו, ויהיה גבהו כאצבע או יתר על זה מעט או פחות מעט, ומחפין אותו בעור רטוב, ומניחין את העור על האימום עד שייבש, וחולץ העור, ומכניסא ארבע הפרשיות במקום העץ, ומחזיר מקצת העור מלמטה, ותופרו מארבע פינותיו, ומניחין מן העור תובר מקום הרצועהב:
How are the tefillin of the arm made? We take a wooden block whose length is equal to its width1 and is a fingerbreadth2 - or slightly more or slightly less3 - high, and place wet leather around it.⁠4
The leather is left on this mold until it has dried, and then it is removed. The four passages5 are deposited in the place left by the mold.⁠6 A portion of the leather is folded over beneath them, and then they are sewn closed on all four corners.⁠7 A piece of leather, like a handle, should be left for the straps [to be inserted].⁠8
1. Here, also, a square shape is required at the top of the tefillin, along its entire height, and at its base.
2. According to the Shiurei Torah, a fingerbreadth is 2 centimeters in modern measure. The Chazon Ish differs, and considers it 2.4 centimeters.
3. high - Curiously, though the Rambam mentions the preferred size for the arm tefillin in this halachah, he did not suggest a size for the head tefillin in the previous two halachot. Shulchan Aruch HaRav 32:62 relates that people of stature should wear head tefillin that are at least three fingerbreadths high.
Shulchan Aruch HaRav 32:63 and the Mishnah Berurah 32:189 mention that the width and length of the base of the tefillin should be more than one fingerbreadth. Preferably, the width and length of the head tefillin should be two fingerbreadths.
4. Thus, forming a single compartment.
5. which are written on a single piece of parchment
6. As mentioned in the previous halachah, the parchment should be placed upright in the compartment.
7. See Halachah 10.
8. The ma'aboret of the arm tefillin is governed by the same principles as explained above with regard to the head tefillin.
א. ד: ומניח את. אך לתוך בית מכניסים, וכ״ה לעיל הל׳ ג. ו׳את׳ היה גם בא׳, ונמחק, מן⁠־הסתם על פי כ״י רבנו.
ב. ד: הרצועות. אך יש כאן רק רצועה אחת.
משנה תורה כ״י תימנייםמשנה תורה דפוסיםהוגה מספרימקורות וקישוריםמגדל עוזכסף משנהצפנת פענחיד פשוטהעודהכל
וְכֵיצַד עוֹשִׂין תְּפִלִּין שֶׁלַּיָּד? לוֹקְחִין עֵץ מְרֻבָּע, אָרְכּוֹ כְּרָחְבּוֹ, וְיִהְיֶה גָּבְהוֹ כְּאֶצְבַּע אוֹ יָתֵר עַל זֶה מְעַט אוֹ פָּחוּת מְעַט, וּמְחַפִּין אוֹתוֹ בְּעוֹר רָטֹב, וּמַנִּיחִין אֶת הָעוֹר עַל הָאִמּוּם עַד שֶׁיִּיבַשׁ. וְחוֹלֵץ הָעוֹר, וּמַכְנִיס אַרְבַּע הַפָּרָשִׁיּוֹת בִּמְקוֹם הָעֵץ, וּמַחֲזִיר מִקְצָת הָעוֹר מִלְּמַטָּה וְתוֹפְרוֹ מֵאַרְבַּע פִּנּוֹתָיו. וּמַנִּיחִין מִן הָעוֹר תּוֹבָר מְקוֹם הָרְצוּעָה.
וְכֵיצַד עוֹשִׂין תְּפִלִּין שֶׁל יָד. לוֹקְחִין עֵץ מְרֻבָּע אָרְכּוֹ כְּרָחְבּוֹ וְיִהְיֶה גָּבְהוֹ כְּאֶצְבַּע אוֹ יָתֵר עַל זֶה מְעַט אוֹ פָּחוֹת מְעַט וּמְחַפִּין אוֹתוֹ בְּעוֹר רָטֹב וּמַנִּיחִין אֶת הָעוֹר עַל הָאִמּוּם עַד שֶׁיִּיבַשׁ וְחוֹלֵץ אֶת הָעוֹר וּמַנִּיחַ אֶת אַרְבַּע הַפָּרָשִׁיּוֹת בִּמְקוֹם הָעֵץ וּמַחֲזִיר מִקְצָת הָעוֹר מִלְּמַטָּה וְתוֹפְרוֹ מֵאַרְבַּע פִּנּוֹתָיו. וּמַנִּיחִין מִן הָעוֹר תּוֹבָר מְקוֹם הָרְצוּעוֹת:
[ד] וכיצד עושין תפילין שליד? [לוקחין עץ] מרובע ארכו כרחבו, ויהיה גבהו כאצבע או יתר על זה מעט או פחות מעט, ומחפין אותו בעור רטוב, ומניחין את העור על האימום עד שייבש. וחולץ העור ומכניס (את) ארבע הפרשיות במקום העץ, ומחזיר מקצת העור מלמטה ותופרו מארבע פינותיו. ומניחין מן העור תובר מקום הרצועה:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק א]

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ב]

בכסמ״ש. מה שכתב בשם תשובות רבינו דס״ת חמור מתפילין עי׳ ברכות דכ״ד ע״א גבי מהו דתימא דבעי כו׳, ושבועות דל״ח ע״ב ע״ש:
תפילין של יד וכו׳ – שימושי רבא (בה״ג ד״י עמ׳ 492): ודרעא הוי כולה קלף אחד מפלגא דאצבעתא דקאי בארבעה אפי וליכתוב פרשה כולה כחדא מגילתא ומשווי בגויה.
אולם הרא״ש ז״ל גורס: ודרעא הוי כולה חד נפירא באצבע דקאי בארבע אפירו וליכתוב לפרשיתא לכלהו לחד ומשוי להו בגוה.
משנה תורה כ״י תימנייםמשנה תורה דפוסיםהוגה מספרימקורות וקישוריםמגדל עוזכסף משנהצפנת פענחיד פשוטההכל
 
(ה) כיצד סידור הפרשיות בתפילה של ראש, מכניס פרשה אחרונה שהיא ״והיה אם שמע״ בביתא שהוא על ימין המניח, ו״שמע״ סמוכה לה, ״והיה כי יביאך״ בבית שלישי סמוכה ל״שמע״, ו״קדש לי״ בבית רביעי שהוא לשמאל המניח תפילין, כדי שיהא הקורא שפניוב כנגד פני המניח קורא על הסדרג, כגון זה
ואם החליף סידור זה, פסולות:
What is the order of the passages? For the head tefillah, the final passage, V'hayah im shamo'a,⁠1 is placed in the first compartment on the right side of the person putting on the tefillin. Shema is placed next to it. V'hayah ki y'viacha is placed in the third compartment next to Shema, and Kadesh Li is placed in the fourth compartment, on the left side of the person putting on the tefillin.⁠2
Thus, a person who is facing the person wearing the tefillin will read them in the following order.⁠3 If their order is altered, they are not acceptable.⁠4
1. The order of the passages chosen by the Rambam - when read by a person facing the person wearing the tefillin - reflects their order in the Torah (Menachot 34b). Hence, V'hayah im shamo'a is referred to as the final passage.
2. Rashi also prescribes this order for the passages of the tefillin, and this is the order that is accepted as halachah (Shulchan Aruch, Orach Chayim 34:1). Many other Torah authorities (among them Rav Hai Gaon and Rabbenu Tam) suggest a different order, placing the two passages that begin V'hayah, V'hayah ki y'viacha and V'hayah im shamo'a in the center, Shema on the right side of the person wearing the tefillin, and Kadesh Li on his left side.
3. The diagram accompanying this halachah is based on a diagram drawn by the Rambam himself and included in all texts of the Mishneh Torah.
Thus, the Rambam (and similarly, Rabbenu Tam and those who follow his opinion) considered that the order of the passages be calculated from the perspective of a person standing opposite the person wearing the tefillin. In contrast, there are other opinions (Shimusha Rabbah and the Ra'avad) who maintain that the order of the passages should be calculated from the perspective of the person wearing the tefillin. (This produces two further perspectives regarding the order of the tefillin. The Shimusha Rabbah follows the same order as the Rambam except that V'hoyoh im Shamoa, is placed in the first compartment on the left side of the person putting on the tefillin, not on the right side. Similarly, the Ra'avad shares Rabbenu Tam's view, but reverses the sides.)
4. For this reason, the Shulchan Aruch (Orach Chayim 34:2) suggest that a God-fearing person put on both a pair of tefillin that follow the opinion of the Rambam and Rashi, and a second pair, that follow the opinion of Rabbenu Tam. Though the Shulchan Aruch mentions certain reservations in this regard, in many communities it has become widespread practice to wear both pairs of tefillin.
Significantly, the She'elot UTeshuvot Min HaShamayim writes that with regard to this dispute an answer was received from heaven, "Just as there is a dispute in the earthly realm, there is a dispute in the spiritual realms.⁠"
א. בד׳ נוסף: ראשון. תוספת לשם הבהרה.
ב. ב1: שבפניו. ד: שלפניו. אך אינו מתיישב עם לשון ההמשך.
ג. בד׳ נוסף: הזה. אך הכוונה לסדר הופעתן בתורה, ע׳ מנחות לד:
משנה תורה כ״י תימנייםמשנה תורה דפוסיםהוגה מספרימקורות וקישוריםתשובות הרמב״ם הקשורות למשנה תורהראב״דהגהות מיימוניותמגדל עוזכסף משנהמעשה רקחמרכבת המשנהיד פשוטהעודהכל
כֵּיצַד סִדּוּר הַפָּרָשִׁיּוֹת? בִּתְפִלָּה שֶׁלָּרֹאשׁ מַכְנִיס פָּרָשָׁה אַחֲרוֹנָה שֶׁהִיא ׳וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ׳ בַּבַּיִת שֶׁהוּא עַל יְמִין הַמַּנִּיחַ, וּ׳שְׁמַע׳ סְמוּכָה לָהּ, ׳וְהָיָה כִּי יְבִאֲךָ׳ בְּבַיִת שְׁלִישִׁי סְמוּכָה לִ׳שְׁמַע׳, וְ׳קַדֶּשׁ לִי׳ בְּבַיִת רְבִיעִי, שֶׁהוּא לִשְׂמֹאל הַמַּנִּיחַ תְּפִלִּין, כְּדֵי שֶׁיְּהֵא הַקּוֹרֵא שֶׁפָּנָיו כְּנֶגֶד פְּנֵי הַמַּנִּיחַ קוֹרֵא עַל הַסֵּדֶר, כְּגוֹן זֶה:
וְאִם הֶחֱלִיף סִדּוּר זֶה - פְּסוּלוֹת.
כֵּיצַד סִדּוּר הַפָּרָשִׁיּוֹת בִּתְפִלָּה שֶׁל רֹאשׁ. מַכְנִיס פָּרָשָׁה אַחֲרוֹנָה שֶׁהִיא וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ (דברים י״א:י״ג) בְּבַיִת רִאשׁוֹן שֶׁהוּא עַל יְמִין הַמֵּנִיחַ. וּשְׁמַע (דברים ו׳:ד׳) סְמוּכָה לָהּ. וְהָיָה כִי יְבִיאֲךָ (שמות י״ג:י״א) בְּבַיִת שְׁלִישִׁי סְמוּכָה לִשְׁמַע. וְקַדֶּשׁ לִי (שמות י״ג:ב׳) בְּבַיִת רְבִיעִי שֶׁהוּא לִשְׂמֹאל הַמֵּנִיחַ תְּפִלִּין כְּדֵי שֶׁיְּהֵא הַקּוֹרֵא שֶׁלְּפָנָיו כְּנֶגֶד פְּנֵי הַמֵּנִיחַ קוֹרֵא עַל הַסֵּדֶר הַזֶּה כְּגוֹן זֶה:
וְאִם הֶחֱלִיף סִדּוּר זֶה פְּסוּלוֹת:
[ה] כיצד סידור הפרשיות? בתפלה שלראש מכניס פרשה אחרונה שהיא והיה אם שמע בבית שהוא על ימין המניח, ושמע סמוכה לה, והיה כי יביאך בבית שלישי סמוכה לשמע, [וקדש לי] בבית רביעי שהוא לשמאל המניח תפלין, כדי שיהא הקורא שפניו כנגד פני המניח קורא על הסדר כגון זה:
ואם החליף סידור זה פסולות:
כיצד סדר הפרשיות. בתפלה של ראש מכניס פרשה אחרונה שהיא והיה אם שמוע בבית ראשון שהוא על ימין המניח ושמע הסמוכה לה וכו׳ עד ואם החליף סדור זה פסולות – א״א: רבינו האיי ז״ל אינו אומר כן, אלא הויות באמצע, קדש מימין המניח, והיה כי יביאך סמוך לה, שמע משמאלו, והיה אם שמוע סמוך לה באמצע. והוא בהפך לקורא שכנגדו, והקורא קורא כסדרן. על שמע והיה אם שמוע נאמר שהוא כסדר הקוראים בתורה מימין לשמאל. והמחבר הזה שם הברייתא השנויה בגמרא (מנחות לד, ב) מימין הקורא, והברייתא שהביאו בקושיא ואמרו והתניא איפכא אותה שם לימין המניח. והוא תימה שהגמרא הניחה סדר המניח שעושה המצוה ופירשה סדר הקורא שאין לנו צורך בקריאתו. ועוד כי שמע והיה אם שמוע לפי פשוטו מן הראשונה הוא מתחיל ולא מן האמצע, ולפי דברי זה המחבר לעולם שמע מן האמצע. לפיכך תפש הגאון ז״ל דרך פשיטות הגמרא ושם הויות באמצע.
[ג] וכן פירש״י וכן איתא בשימושא רבה וכן במכילתא פרשת בא וכן פסק רבינו שמחה והוא הסדר שכתובות בתורה כנגד הקורא שפניו כנגד המניח קדש והיה כי יביאך שמע ישראל והיה אם שמוע אבל רב שרירא ורב האי בנו ור״י אלפס ורבינו תם ורא״מ פירשו שמניחין כסדר הזה קדש והיה כי והיה אם שמוע שמע וסימניך הויות סמוכות. עוד סימן אחר שינין שבראשי פרשיות סמוכות לשינין שבעורות שי״ן דשמע מכאן ושי״ן דקדש מכאן מ״מ אפילו לדבריהם צריך לכותבן כסדר שכתובין בתורה ובתפילין של יד שכותב בחתיכה אחת מניח עמוד ג׳ חלק לכתוב בו והיה אם שמוע אחר שיכתוב שמע בעמוד ד׳. ויען כי של אלו פסולות לדברי אלו ושל אלו פסולות לדברי אלו החרד וירא משום ברכה לבטלה יהיה לו ב׳ זוגות אחד כדברי אלו ואחד כדברי אלו ויניח שתיהן בברכה אחת דהא אמרינן בפרק המוצא תפילין מקום יש בראש להניח ב׳ תפילין וכן ביד ואם אין ידוע לכוין המקום יניח כדברי האחד ויברך ויסלקם לאלתר ויניח השניה על סמך ברכה ראשונה ואפילו אם הפסיק בברכה ראשונה של יד לשל שנייה כגאונים שפסקו כן לקמן בפרק ד׳ אע״פ כן טוב יותר לעשות כן מלהיות לגמרי בלא תפילין. והא לך לשון הספר אשר נחלקו בו הגאונים האלה. גרסי׳ פרק הקומץ רבה כיצד סדרן קדש והיה כי יביאך מימין שמע והיה אם שמוע משמאל והתניא איפכא אמר אביי לא קשיא כאן מימין הקורא כאן מימין המניח ומדקדק רבינו תם דבריו מדלא קאמר והיה אם שמוע שמע משמאל אלא שמע והיה אם שמוע משמאל ש״מ דשמע לצד חיצון וקדש לצד חיצון השני. וכתב בספר המצות וז״ל ומ״מ נהגו בארץ אדום ובארץ ישמעאל כרבינו משה וכרש״י וגם שלחו כתב מארץ ישראל שנפלה בימה שעל קבר יחזקאל ומצאו שם תפילין ישנים מאד כסידור רש״י עכ״ל:
כיצד סדור הפרשיות כו׳ עד אם החליף סדור זה. פרק הקומץ רבה (דף ל״ד):
כתב הראב״ד ז״ל רבינו האי גאון ז״ל אינו אומר כן וכו׳ ולפיכך תפס הגאון ז״ל דרך פשיטות הגמרא ושם ההויות באמצע עכ״ל:
ואני אומר הרב המחבר הזה הוא מפרש כאשר קיבל מרבותיו ר״י בן גיאת ור״י אלפס ורבינו יהוסף הלוי בן מיגאש ורש״י והעומדים בשיטתו ז״ל כך קיבלו ופירשו פרק הקומץ רבה. ואם אמת כי רבינו תם ז״ל ורבים עמדו בשיטת רבינו האי גאון ז״ל ורבו המחלוקות עד שהסכימו רבותינו בעל התוס׳ ז״ל לצאת ידי שניהם כי מקום יש בראש להניח שתי תפילין וכן בזרוע עד שקבלנו ביחוד שמן השמים הוכיחו ואמרו כפלוגתא בארעא כך פלוגתא ברקיעא וספרים אחרים שלא נתנו לבוא בכתב ובמבטא כבר שלחו הקדמונים שמצאו בקבר יחזקאל הנביא ע״ה תפילין גנוזין תחת מראשותיו ובדקום ומצאום כסדרן כמו שכתב רמז״ל וכן נהגו ברוב המלכיות. ומה שתמה הראב״ד ז״ל כי הניח המניח עיקר מן הרואה י״ל אדרבה הקורא עיקר כי המניח מראה לו האות שבו והוא קורא ומתיירא כדכתיב וראו כל עמי הארץ כי שם ה׳ נקרא עליך ויראו ממך ואמר ר׳ אליעזר הגדול אלו תפילין שבראש אלמא בראייה תליא מילתא. ומה שאמר עוד כי מן הראש הוא ראוי להתחיל ולא מן האמצע י״ל אדרבה אמצע עיקר וראיה על הנגלה והנסתר מציון מכלל יופי אלהים הופיע וארז״ל שממנו נשתכלל העולם והוא אמצעות העולם. ואם מפני גוף האדם רצה לומר הלא נחלקו ביומא גבי מפקחין עליו את הגל וכן בסוטה פרק עגלה ערופה אם באפיו נשמת חיים שהוא בראש או בטבורו שהוא אמצעיתא. ואי משום קריאת הפרשיות והלא תורה מצורפת ניתנה:
ואני תמיה על מעלת רבינו ז״ל שהיה מקובל בנסתרות איש מפי איש איך בא להכריע בסברא דברים שהם כבשונו של עולם ובהיותי מהפך להאריך בזה מצאתי לחכמי לוני״ל ז״ל ששאלו בזה מר״מ ז״ל והשיב להם בחייו וקצרתי לשונו והעתקתי לשונו:
שאלה יורינו רבינו מה שכתב בפ״ג וכו׳ (עיין בכ״מ לשון השאלה והתשובה) כדי שתהיה כתיבה תמה עכ״ל השאלה והתשובה: ואתה ראה גם ראה והבן תורף הדברים כפרטן והענינים כפשוטן ותעמוד על עמקן וסדרן והיודע סוד אמרם שהקב״ה מניח תפילין ישכיל שיש לכל הדיעות שרש וענף ואלו ואלו דברי אלהים חיים הם למוצאיהם וישכיל דברי על דרך האמת כממשל משל הנמשל וכבר העיר עלינו רוח ממרום ומצאנו מדרש נסתר ונעלם והוצרכנו לשנות מה שהורגלנו ותפסנו והחזקנו בכסדרן וכן נהגו רבותינו האחרונים נ״ע שלמדוני חכמה הרשב״א והריב״ט מפי הרב החסיד ר״י בן הראב״ד ז״ל ועל פי רבינו הגדול הרמב״ן ז״ל וכד״ן:
כיצד סידור הפרשיות וכו׳ – פרק הקומץ רבה (מנחות ל״ד:) ת״ר כיצד סדרן קדש והיה כי יביאך מימין שמע והיה אם שמוע משמאל והתניא איפכא אמר אביי ל״ק כאן לימין הקורא וכאן לימין המניח כ״כ הרי״ף בהלכות תפילין. וגירסת רבינו והקורא קורא כסדרן וכתב הרא״ש ז״ל שהיא גירסת ר״ת ומפרש רבינו והקורא קורא כסדרן כלומר כסדר שכתובין בתורה מוקדם מוקדם מאוחר מאוחר הלכך הא דקתני קדש והיה כי יביאך [מימין] שמע והיה אם שמוע [משמאל היינו ימין ושמאל הקורא] וכן דעת רש״י ז״ל. וכתב הרא״ש ז״ל דהכי משמע במכילתא בפ׳ והיה כי יביאך דתני בד׳ מקומות הזכיר הכתוב פרשת תפילין קדש והיה כי יביאך שמע והיה אם שמוע מכאן אמרו מצות תפילין ד׳ פרשיות והדר תני כותבן כסדרן ואם כתבן שלא כסדרן יגנזו ומשמע כסדר ששנאן ברישא אך ר״ת ור״ח ורבינו האי ורב שרירא ז״ל חולקים על רבינו ומפרשים הסוגיא בענין אחר:
וכתב הראב״ד: על דברי רבינו א״א רבינו האי אינו אומר כן וכו׳. ולפיכך תפס הגאון דרך פשיטות הגמ׳ ושם ההויות באמצע עכ״ל:
וכבר נשאל רבינו על זה מחכמי לוניל וזה לשון השאלה:
יורנו – רבינו מה שכתב בפ״ג כיצד סדור הפרשיות בתפלה של ראש מכניס פרשה אחרונה שהיא והיה אם שמוע בבית ראשון שהוא על ימין המניח וכו׳ ונחנו תלמידיך קבלנו מרבותינו שקבלו מהגאונים ורבינו האי בראשם דבעינן הויות באמצע וכן פירשו בסנהדרין הא דאמר רב יהודה אמר רב כל בית החיצון שאינו רואה את האויר פסול כגון קדש ושמע. וגם כן קבלנו מהם כי הקלף נקרא אותו צד שהשיער דבוק בו בעודו חי ודוכסוסטוס אותו צד שהיה דבוק בבשר וכמדומה לנו שנמצא בספרו הפך זה על כן משכנו ידינו מהם עד שיבא דברך יורנו כדת מה לעשות:
תשובה: זה שעלה בדעתכם בסדור הפרשיות וקלף שהוא החלק שהשיער דבוק בו כך היה דעתי מקודם ככם ותפילין שהיו לי במערב כך היו וכך כתב אותו שכתב חיבור בתפילין שמו רבי משה בר מיימון מקורטובא ואותו חיבור הוא שהטעני והטעה כל אנשי מערב מלפני וגם ה״ר יצחק זכרונו לברכה כוותיה ס״ל בתשובה וגם חכם אחד יש שמו רבי יעקב קלעי ככה עשה והרבה גאונים חלקו על דבר זה וכל אנשי מזרח וכל אנשי ארץ הצבי הקדמונים חולקים על דבר זה ואמרו כי החכמים הנאמנים פתחו התפילין של רבינו האי והיא כתובה על הסדר שכתבתי בחבורי ורבי משה דרעי כשבא מן המערב לארץ ישראל היתה תפלה שלו כמו אנשי מקומכם וכשהראוהו דברי הגאונים הקדמונים והראיות שלהם השליך תפליו ועשה על הסדר. והראיה ברורה בדבר זה מה שאמרו בהקומץ רבה והקורא קורא כסדרן כלומר כדי שיהא הקורא קורא קריאת הפרשיו׳ כסדר התור׳ ונוסח זה לא היה בספרים שלנו אבל הנה מצאתי הנוסחאות הישנות וכך היה כתוב בהם בכלן ומעשה רב שבני ארץ ישראל כולם זהירים במצוה זו וכסדר התורה כתבו איש מפי איש ולדברי הכל תפלה של יד סדר פרשיותיה על סדר התורה ודין הוא שתהא כתיבת שתיהן שוה שהרי לדברי רבי יוסי טולה עור על של ראש ומניחה על ידו ש״מ סדר אחד לשתיהן. וכן לענין קלף ודוכסוסטוס טעות גדולה כל האומר כמו שעלה על דעתכם שהדבר ידוע שאנו מצריכין להיות הכתיבה תמה נאה ביותר ובפירוש אמרו חכמים שהכותב על דוכסוסטוס יכתוב במקום שיער והכתיבה שעל הקלף תהיה במקום בשר ואם תאמרו כמו שאמרו מקצת הגאונים שהקלף הוא אותו חלק העבה מן העור שעל הבשר שקורין אותו הערביים ר״ק ועושים אותו בסיד ולו שני פנים האחד חלק ביותר שהוא הנאה לכתוב עליו ואחד שבו אדמומית מעוטה ואינו חלק והכתיבה בו אינו נאה אלא מפוזרת ומדובללת והוא מקום השיער והדוכסוסטוס הוא החלק הדק מן העור שקורין אותו בלשון ערבי קשט ויש לו שני פנים האחד נאה לכתיבה והוא מקום השיער והפנים האחרים דבוקים בחלק העבה אינם ראויים לכתיבה כלל אלא הדיו נבלע בהם וכל האותיות יהיו מטושטשות, נמצא לדבריכם ולדברי אותם שאמרו ככה תהיה הכתיבה בקלף ובדוכסוסטוס במקום ריעות ופחיתות שאין הכתיבה מעולה בהם. והראיה השנית שהכרעתי בה דברי האומר כדברי שכתבתי בחבורי זו היא כי הדבר ידוע שספר תורה מקודש יותר מן התפילין והתפילין מקודשים יותר מן המזוזה וכך היא ההל״מ שיהא עור כל אחד מהם חזק ובריא כדי לעמוד ולהתקיים כפי קדושתו ס״ת הוא עור שלם ותפילין על הקלף שהוא חצי העור העבה ומזוזה על הדוכסוסטוס על החצי האחר הדק נמצא כל אחד מהם לפי מעלתו בקדושה מעלת עורו הקיימת וכתיבת כל אחד במקום הנאה לכתיבה כדי שתהיה כתיבתן תמה עכ״ל. ומ״ש בתשובתו וכן כתב אותו שכתב חבור בתפילין שמו רמב״ם מקורטבא הוא חכם אחד בן עירו של רבינו ושמו כשמו וחיבר חבור בתפילין לבד שאילו רבינו לא בתפילין לבד חיבר או טעות הוא שנפל בתשובה זו מ״מ אנו למדים ממנה הצריך לנו לענין שיטת רבינו וכבר פשט המנהג בכל המקום אשר שמענו שמעם כדברי רבינו ורש״י ז״ל בסדר הפרשיות:
ואם החליף וכו׳ – בהקומץ מימרא דרב חננאל אמר רב (ד׳ ל״ד ב:):
כיצד סידור הפרשיות וכו׳. שם ת״ר כיצד סדרן קדש והיה כי יביאך מימין שמע והיה אם שמע משמאל והתניא איפכא אמר אביי לא קשיא כאן לימין הקורא כאן לימין המניח ע״כ ונחלקו הפוסקים ז״ל בפירוש אלו הברייתות עיין למרן ז״ל והביא עוד תשובת רבינו לחכמי לוניל ז״ל עיין עליו. ובדברי מרן שכתב הלכך הא דקתני קדש והיה כי יביאך שמע והיה אם שמע וכן דעת רש״י ז״ל ע״כ חסרון הניכר יש בלשון זה וראיתי בדפוס אמשטרדם שנדפסו מחדש כתוב וז״ל הלכך הא דקתני קדש והיה כי יביאך (מימין) והיה אם שמע (משמאל היינו ימין ושמאל הקורא) וכן דעת רש״י ז״ל ע״כ. ומה שכתב מרן ז״ל בסוף דבריו וז״ל ומ״ש בתשובתו וכ״כ אותו שכתב חיבור בתפילין שמו הרמב״ם מקורטובא הוא חכם אחד בן עירו של רבינו ושמו כשמו וחבר חיבור בתפילין לבד שאילו רבינו לא בתפילין לבד חיבר או טעות הוא שנפל בתשובה זו ע״כ דברים אלו הם בלתי ההבנה דהיא גופא מ״ש רבינו ומה יש להסתפק בדבריו עד שבא לפרשם ז״ל ומה ט״ס שייך בזה ולא ידענא מאי אידון בה.
ובעיקר דין סידור הפרשיות וכו׳. הראב״ד ז״ל נראה דפליג על רבינו וס״ל דהוויות באמצע וכו׳. ומלבד מה שהכריח רבינו בתשובתו הרמתה עוד כתוב בספר המצות והביאו הגהות מיימוני וז״ל ומ״מ נהגו בארץ אדום ובארץ ישמעאל כרבינו משה וכרש״י ז״ל וגם שלחו כתב מארץ ישראל שנפלה בימה שעל קבר יחזקאל ומצאו שם תפילין ישנים מאד כסידור רש״י עכ״ל וכן דעת השמושא רבא הביאוהו התוספות במנחות דף ל״ד ע״ב ד״ה והקורא וכו׳. וראיתי להטור או״ח סי׳ ל״ו שכתב משם הרא״ש דרבינו תם ס״ל דלטטפת שבפרשת והיה אם שמע הוא חסר שני ווי״ן יעו״ש ולפ״ז קשה טובא לאותם המניחים ב׳ זוגות כמ״ש הרב בית יוסף או״ח סי׳ כ״ז לצאת ידי שניהם אם אף לפי סברת ר״ת אינם שהרי הלכה רווחת בכל ישראל שאין משנים הכתיבה מדעת רש״י לאותם של ר״ת כלל ואף באותם שעושים לדעת ר״ת כותבים לטוטפת מלא בוי״ו ראשונה כדעת רש״י ז״ל א״כ איך נקראים תפילין של ר״ת כיון דלדידיה ע״כ הם פסולין ולזה יש לומר דכיון דאיכא כמה רבוותא אחריתי הלא המה רבינו חננאל ורבינו האיי ורב שרירא דלא חלקו על רש״י ז״ל ודעימיה אלא בסדר הנחתם ולא בכתיבה כלל פסקינן כוותייהו דהוו רבים לגבי ר״ת אלא דאכתי קשה דאם כן היכי מקרו תפילין דרבינו תם הוה לן לקרותם תפילין דרבינו האיי או אינך רבוותא וצ״ע.
ואם החליף וכו׳. מסקנא דמלתא שם דף ל״ד. ובדברי רש״י שם יש ט״ס הניכר עיין עליו.
כיצד סדר הפרשיות. ובהשגות. וכ״מ. ועיין שו״ת מנחם עזריה באריכות. ועיין בכ״מ התשובה לחכמי לוניל. ועיין כ״מ פ״א מהל׳ תפילין ה״ו. ולפ״ז מדוקדק לשון במקום שער ולשון במקום בשר כי במקום שנחלק אינו חלק.
כיצד סידור הפרשיותמנחות לד, ב: תנו רבנן, כיצד סדרן? קדש לי, והיה כי יביאך מימין; שמע, והיה אם שמוע משמאל. והתניא איפכא? אמר אביי, לא קשיא, כאן מימינו של קורא, כאן מימינו של מניח, והקורא קורא כסדרן.
אמר רב חננאל אמר רב, החליף פרשיותיה פסולות.
על פירוש דברי אביי נשאל רבינו (בלאו סי׳ קלט עמ׳ 267): שאלה: בדבר דעתנו בכתיבת פרשיות של תפילין, האם הויות באמצע או תהיינה על הסדר לאומרם ״הקורא קורא כסדרן״.
התשובה: הנכון שיהיו על הסדר, ר״ל שהקורא יקרא אותן על (סדר) כתיבתן בספר התורה ויהיו ביחס ללובש ״והיה אם שמוע״ מימינו ו״שמע״ סמוכה לה, ״והיה כי יביאך״ סמוכה ל״שמע״ ו״קדש לי״ משמאל המניח.
עוד השיב רבינו בענין זה לחכמי לוניל (סי׳ רפט עמ׳ 542):
שאלה: גם כן יורנו עוד מה שאמור בפרק שלישי כיצד סדר פרשיות בתפלה של ראש מכניס פרשה אחרונה שהיא והיה אם שמע בבית ראשון שהוא על ימין המניח ופרשת שמע סמוכה לה וכו׳ עד ואם החליף סדור זה פסולות. ואנחנו למדנו מרבותינו ומהגאונים ורב האי גאון בראשם ז״ל דבעינן הויות באמצע וכן פירש בסנהדרין (פט, א) האי דאמר [רב יהודה אמר] רב כל בית החיצון שאינו רואה את האויר פסולה כגון קדש לי שמע ישראל.

תשובה: זה שעלה על דעתכם בסדור הפרשיות ... כך היתה דעתי מקודם ככם ותפילין שהיו לי בארץ מערב כך היו וכזה כתב אותו שחבר חבור התפילין ושמו ר׳ משה נ״ע מקורטובא ואותו החיבור הוא שהטעני והטעה כל אנשי המערב מלפני. וגם הרב רבינו יצחק אלפסי בעל ההלכות זצ״ל כוותייהו סבירא ליה בתשובה אחת שיש לו במעשה התפילין וגם חכם אחר שמו רבי יעקב קלעי ז״ל ככם עשה והרבה גאונים חלקו על דבר זה וכל אנשי מזרח וכל אנשי ארץ הצבי הקדמונים כך חולקים על זה. ואמרו לי חכמים נאמנים שפתחו תפילין של הגאון רבינו האיי זצ״ל ומצאו שהן כתובין על הסדר שאמרתי בחבור ורבי משה הדרעי ככם עשה וכשבא מארץ המערב לארץ ישראל היו תפילין שלו כמו אנשי מקומכם וכשהראוהו דברי הגאונים הקדמונים והראיות שלהן השליך תפיליו ועשה על הסדר שאמרנו. והראיה הברורה בדבר זה נאמר בפרק הקומץ (לד, ב) קורא על סדר התורה קדש לי והיה כי יביאך שמע והיה אם שמוע. ונוסח זה לא היה בספרים שלנו בארץ מערב אבל הנה מצאתי כל הנסחאות הישנות וכך כתוב בהן. ומעשה רב שבני ארץ ישראל כולן זהירין במצוה זו כסדר התורה כתבו איש מאיש. ולדברי הכל תפילין של יד וסדר פרשיותיה על סדר התורה, ודין הוא שתהיה כתיבת שתיהן שוה שהרי לדברי רבי יוסי (שם) טולה עור על שלראש ומניחה על ידו ש״מ סדר אחד לשתיהן.
לפי הגירסא הישנה שמצא רבינו אין מקום עוד להשגת הראב״ד ז״ל.
מכניס פרשה אחרונה וכו׳ – כיון שעוסק בעשיית התפילין מורה לנו רבינו איך נוח יותר להכניס את הפרשיות לבית כדי שיופיעו במקומם הנכון כאשר יהיו מונחין בראש הלובשן והקורא עומד ממול. כאשר מכניס את הפרשיות לתוך הבתים אוחז את הקציצה בכף ידו השמאלית והשוליים הן למעלה כאילו הסירה עתה מראשו, והמעברתא פתוחה ופונה הלאה שלא תחזור לכסות את פתחי הבתים עד שהכניס כל הפרשיות. במצב זו כשהקציצה הפוכה בידו נמצא שהבית שהוא לצד ימינו הוא של הפרשה האחרונה, ומתחיל מימין להכניס את כולן. אילו רצה תחילה להכניס את הפרשה הראשונה כי אז היה צריך לעבור על הבתים שהם לצד ימין, ולהעביר את ידו הימנית על פניהם עד שיגיע לבית השמאלי להתחיל מן השמאל ולהמשיך ימינה. מלבד שאין זה נוח ביותר שהרי תמיד מתחילין מן הימין, יש בזה גם משום מעביר על המצוה של הבתים הסמוכים לידו הימנית. ואילו רצה להמנע מזה יש אפשרות להחזיק בשמאלו את הקציצה הפוכה אלא שהמעברתא תיפתח לצד גופו בכיוון ההפוך מן האגודל שלו, אלא שזה אינו מתאים לדרך לבישה. לפיכך נוח ביותר להתחיל להכניס את הפרשה האחרונה.
אולם בשימושי רבא הנדפס עם הלכות גדולות (ד״י עמ׳ 489) כתב: ומהדר אפיה לאפיה ומשוי פרשתא דקדש לי כל בכור לימיניה בביתא קמא ופרשתא דסמיך ליה והיה כי יביאך בביתא תניינא ופרשתא דשמע ישראל בתליתאה ופרשתא דוהיה אם שמוע ברביעיתא.
מה שכתב ״ומהדר אפיה לאפיה״ ניתן לפרש שכוונתו שכך הוא כאשר הקורא מסתכל מבחוץ מול הלובשן והרי הקורא קורא כסדרן. ושמא כוונתו שגם מי ששם את הפרשיות לתוך הבתים מכניסן בסדר הזה. ואם זאת היא כוונתו שצריך להחזיק את הקציצה באופן שפני הבית יהיה מול פניו, על כרחך שיצטרך להכניס את הפרשיות מלמטה למעלה בלי לראות איך היא נכנסת. אלא שנראה יותר שלא ירד כאן לבאר איך יכניס את הפרשיות אלא שהעיקר הוא איך יופיעו לבסוף אחרי שכבר הוכנסו.
אולם בשימושי רבא הנדפס ברא״ש הלכות תפילין גורס ״ומהדר ליה סופא לאפא״,⁠1 וראה שו״ת רמ״ע מפאנו ז״ל (סי׳ קז) שהוא הבין בדברי השימושי רבא שאינו גורס בגמרא ״והקורא קורא כסדרן״ ומעמיד את הברייתא הראשונה מימינו של מניח ואיפכא מימין הקורא. נמצא סדר הפרשיות הפוך מזה של רבינו. והיא שיטה שלישית שלא כרבינו ולא כהראב״ד ז״ל.
כדי שיהא הקורא ... קורא על הסדר – בתשובת הרמ״ע מפאנו הנ״ל מביא בשם בעלי אגדה ״שחדשו וראו כל עמי הארץ כי שם ה׳ נקרא עליך אלו תפילין שבראש (מנחות לה, ב) ואמרו שסדרן בתורה כסדרן של ארבע אותיות שבשם הגדול והנורא ב״ה.⁠״
1. גירסא זו נשמטה מרשימת חילופי נוסחאות שבמהדורת ה״ג דפוס ירושלים.
משנה תורה כ״י תימנייםמשנה תורה דפוסיםהוגה מספרימקורות וקישוריםתשובות הרמב״ם הקשורות למשנה תורהראב״דהגהות מיימוניותמגדל עוזכסף משנהמעשה רקחמרכבת המשנהיד פשוטההכל
 
(ו) תפילהא של יד כותבןב בארבעה דפין בעור אחד ארוך כספר תורה, על סידורן בתורה, כגון זה
ואם כתבן על ארבעה עורות והניחן בבית אחד, יצא, ואינו צריך לדבקן:
[The passages for] the arm tefillin are written on four columns1 on a single piece of parchment2 like a Torah scroll,⁠3 according to the order in which these passages are found in the Torah,⁠4 in the following manner:
If5 they were written on four separate pieces of parchment and placed in the same compartment, one fulfills one's obligation. There is no need to glue them together.⁠6
1. each passage being written on a separate column
2. Though this is not an absolute requirement, it is preferable (Shulchan Aruch HaRav 32:72; Mishnah Berurah 32:219).
3. i.e., the parchment is rolled closed.
4. If the passages, in part or in totality, are not written in order, they are unacceptable and may not be corrected.
5. The diagram accompanying this halachah is based on a diagram drawn by the Rambam himself and included in all texts of the Mishneh Torah.
6. Although the Ramah (Orach Chayim 32:47) accepts the Rambam's decision, he states that it is customary to glue the parchments together. He emphasizes that it is desirable to use glue that does not contain any non-kosher ingredients.
א. ב2-1, ת2-1: תפילין.
ב. ב2-1: כותבין. ת3-1: כותבין אותה. ולנוסח הפנים מוסב על הפרשיות, כ׳סידורן׳ ו׳כתבן׳ שבהמשך המשפט.
משנה תורה כ״י תימנייםמשנה תורה דפוסיםהוגה מספרימקורות וקישוריםתשובות הרמב״ם הקשורות למשנה תורהמגדל עוזכסף משנהמעשה רקחיד פשוטהעודהכל
תְּפִלָּה שֶׁלַּיָּד - כּוֹתְבָן בְּאַרְבָּעָה דַּפִּין בְּעוֹר אֶחָד אָרֹךְ, כְּסֵפֶר תּוֹרָה, עַל סִדּוּרָן בַּתּוֹרָה, כְּגוֹן זֶה:
וְאִם כְּתָבָן עַל אַרְבָּעָה עוֹרוֹת וְהִנִּיחָן בְּבַיִת אֶחָד - יָצָא, וְאֵינוֹ צָרִיךְ לְדַבְּקָן.
תְּפִלָּה שֶׁל יָד כּוֹתְבָם בְּאַרְבָּעָה דַּפִּין בְּעוֹר אֶחָד אָרֹךְ כְּסֵפֶר תּוֹרָה עַל סִדּוּרָן בַּתּוֹרָה כְּגוֹן זֶה:
אִם כְּתָבָן עַל אַרְבַּע עוֹרוֹת וְהִכְנִיסָן בְּבַיִת אֶחָד יָצָא וְאֵינוֹ צָרִיךְ לְדַבְּקָם:
[ו] תפילה שליד כותבן בארבעה דפין בעור אחד ארוך כספר תורה [על סדורן בתורה] כגון זה:
ואם כתבן על ארבעה (דפין) עורות והניחן בבית אחד – יצא, ואינו צריך לדבקן:
תפלה של יד כותבין וכו׳ עד יתר על השיעורים האלו כשרות. הכל פרק הקומץ רבה (דף ל״ה) ובשימושא רבה:
תפלה של יד וכו׳ – שם ת״ר כיצד כותבין תפלה של יד כותבה על עור אחד ומניחה בבית אחד בעור ואם כתבן על ד׳ עורות והניחן בבית אחד יצא וצריך לדבק דברי ר׳ יהודה רבי יוסי אומר אינו צריך ואסיקנא התם דהדר ביה ר״י:
תפלה של יד וכו׳. אף שכבר הזכיר דינים אלו בריש פרק ב׳ דרך כלל כתבם שם ובפרק זה ביארם היטב בפרטות.
ואם כתבן וכו׳. מסקנא דמלתא שם אליבא דכולי עלמא.
תפילה של יד כותבן בארבעה דפין – השווה ספר העיטור הלכות תפילין (שער א חלק א) שגורס בירושלמי מגילה א, ט: תפילין וספרים נכתבין בב׳ דפין ומזוזה אינו נכתבת אלא בדף אחד. (אמנם לפנינו איתא ״שהספרים נכתבין בשני דפין ותפילין ומזוזות אינן נכתבין אלא בדף אחד״. וראה במפרשים שם.)
לפי גירסת העיטור הפירוש הוא שבמזוזה כותבים את הפרשיות שמע והיה אם שמוע שתיהן בדף אחד, אבל בתפילין כל אחת היא בדף לבד, וממילא שהוא הדין לשאר שתי הפרשיות שבתפילין שאינן סמוכות זו לזו בתורה.
עוד איתא בעיטור (שם חלק שני): ודייקא נמי מדאמרינן (מנחות לד, ב) כתבן בעור אחד והניחן בד׳ בתים יצא. ואם בדף א׳ בעור א׳ בתפילין של יד לא אפשר לאנוחינהו בד׳ בתים. אלא בד׳ דפין היו.
וראה לעיל ב, א.
בעור אחד וכו׳ – מנחות לד, ב: תנו רבנן, כיצד כותבן? תפילה של יד כותבה על עור אחד, ואם כתבה בארבע עורות והניחה בבית אחד יצא. וצריך לדבק שנאמר ׳והיה לך לאות על ידך׳, כשם שאות אחת מבחוץ כך אות אחת מבפנים, דברי ר׳ יהודה. ר׳ יוסי אומר, אינו צריך ... אמר רבא, מדבריו של ר׳ יוסי חזר בו ר׳ יהודה.
ארוך כספר תורה – פירוש: שהדפים כתובין זה בצד זה.
על סדורן בתורה – מכילתא סוף פ׳ בא: ארבע פרשיות של יד הם כרך אחד, ד׳ פרשיות של ראש הם ד׳ טוטפת. ואלו הן קדש לי, והיה כי יביאך, שמע, והיה אם שמוע. כותבן כסדרן, ואם לא כתבן כסדרן הרי אלו יגנזו.
משנה תורה כ״י תימנייםמשנה תורה דפוסיםהוגה מספרימקורות וקישוריםתשובות הרמב״ם הקשורות למשנה תורהמגדל עוזכסף משנהמעשה רקחיד פשוטההכל
 
(ז) כשהוא גולל הפרשיות, בין של ראש בין של יד, גולל אותן מסופן לתחילתן, עד שתמצא כשתפתח הפרשה תקרא כל שיטה מתחילתה לסופהא:
When the passages1 - both of the head and the arm tefillin - are rolled closed, they should be rolled from the end to the beginning,⁠2 so that were the passage to be rolled open, it would be possible to read each portion from the beginning to the end.⁠3
1. both of the head and the arm tefillin - are rolled closed - to be inserted into their compartments.
2. as a mezuzah must be rolled from אחד towards שמע (Menachot 31b).
3. The Bi'ur Halachah (32) states that although rolling the passages is preferable, if the parchments were placed in the tefillin without being rolled closed they are acceptable.
א. ד (מ׳שיטה׳): פרשה ופרשה מתחלתה עד סופה. וקלקול לשון הוא.
משנה תורה כ״י תימנייםמשנה תורה דפוסיםהוגה מספריהגהות מיימוניותמגדל עוזכסף משנהמעשה רקחמרכבת המשנהיד פשוטהעודהכל
כְּשֶׁהוּא גּוֹלֵל הַפָּרָשִׁיּוֹת, בֵּין שֶׁלָּרֹאשׁ בֵּין שֶׁלַּיָּד - גּוֹלֵל אוֹתָן מִסּוֹפָן לִתְחִלָּתָן, עַד שֶׁתִּמָּצֵא כְּשֶׁתִּפָּתַח הַפָּרָשָׁה, תִּקָּרֵא כָּל שִׁטָּה מִתְּחִלָּתָהּ לְסוֹפָהּ.
כְּשֶׁהוּא גּוֹלֵל הַפָּרָשִׁיּוֹת בֵּין שֶׁל רֹאשׁ בֵּין שֶׁל יָד גּוֹלֵל אוֹתָן מִסּוֹפָן לִתְחִלָּתָן עַד שֶׁתִּמְצָא כְּשֶׁתִּפְתַּח הַפָּרָשָׁה תִּקְרָא כׇּל פָּרָשָׁה וּפָרָשָׁה מִתְּחִלָּתָהּ עַד סוֹפָהּ:
[ז] כשהוא גולל (את) הפרשיות, בין שלראש בין שליד, גולל אותן מסופן לתחלתן עד שתמצא כשתפתח הפרשה תקרא כל שיטה מתחלתה לסופה:
[ד] הכי איתא בירושלמי דפרק קמא דמגילה וכן כתב בספר המצות:
* [בטור שם לדעת הרא״ש אם לא כרכן בקלף או מטלית לא נפסלו וע״ש]:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ו]

כשהוא גולל הפרשיות וכו׳ – כבר נתבאר:
כשהוא גולל וכו׳. עיין מ״ש בריש פ״ב ד״ה וגוללו וכו׳.
גולל. עיין הגהות מיימוני ועיין כ״מ פ״ב מהל׳ תפילין ה״א.
גולל אותן מסופן לתחלתן וכו׳ – זה נלמד מן האמור במנחות לא, ב לענין מזוזה: א״ר חלבו, חזינא ליה לרב הונא דכריך לה מאחד כלפי שמע וכו׳ כך מפורש בשימושי רבא: וליכרוך להו מלרע לעיל.
משנה תורה כ״י תימנייםמשנה תורה דפוסיםהוגה מספריהגהות מיימוניותמגדל עוזכסף משנהמעשה רקחמרכבת המשנהיד פשוטההכל
 
(ח) וכשמכניסיןא את הפרשיות בבתים שלהן כורכין אותן במטלית, ועל המטלית שיער, ואחר כך מכניסין אותן בבתיהם. ושיער זה צריך להיות שער בהמה או חיה טהורה, ואפילו מנבילות וטריפות שלהן. וכבר נהגו כל העם לכרכןב בשער זנב העגלים:
Before the passages are placed in their compartments, they should be wrapped in a fabric,⁠1 and hair should be wound around them. Afterwards, they may be placed in their compartments.⁠2
This hair should be from a kosher species of animal or beast.⁠3 Even when these animals died without being ritually slaughtered or were treifah,⁠4 [their hair is nevertheless acceptable].⁠5 It has already become a universally accepted custom to wind hair from the tail6 of a calf7 [around these parchments].⁠8
1. The present custom is to use a piece of parchment (Shulchan Aruch, Orach Chayim 32:44). Although the Rambam considers this requirement to be a halachah transmitted to Moses on Mount Sinai, the Ashkenazic authorities do not agree. Accordingly, they maintain that, after the fact, if the passages are not wrapped in this parchment, the tefillin may still be used (Shulchan Aruch HaRav 32:68; Mishnah Berurah 32:205).
The difference between the Rambam and the Ashkenazic authorities depends on their interpretation of a passage from the Jerusalem Talmud (Megilah, Chapter 1). This difference in interpretation is also reflected in the laws regarding correcting a torn Torah scroll. See Chapter 9, Halachah 15.
2. All authorities agree that this is a halachah transmitted to Moses on Mount Sinai.
The difference of opinion of whether it is necessary to wrap the tefillin in parchment has created a difficulty with regard to this obligation. The opinions which do not require that the tefillin be wrapped in parchment require that this hair be wrapped around the passages themselves. In contrast, the Rambam, who maintains that it is necessary to wrap them, obligates the hair to be placed around that wrapping.
In practice, it is customary to satisfy both opinions and wrap the hair around the passages, cover them with a parchment, and then wrap the same hair around the parchment as well (Shulchan Aruch HaRav 32:69, Mishnah Berurah 32:209).
3. As explained in Chapter 1, Halachah 10, all the elements required for tefillin must be made from species which may be eaten.
4. wounded or possessing an illness that will cause them to die within a year. The meat of such an animal may not be eaten.
5. As explained in the commentary on the above-mentioned halachah, although these animals themselves may not be eaten, since they come from a kosher species, they are not disqualified.
6. The hair from the tail is longer and easier to tie than the hair from the other portions of the body.
7. To recall the sin of the Golden Calf (Shimusha Rabbah).
8. Based on the Zohar (Parashat Bo), it is customary that the hair which is wound around the passage, V'hayah im shamo'a, be extended and protrude from the compartments slightly (Ramah, Orach Chayim 32:44).
א. ב2-1, ת3-1: כשמכניסין.
ב. ד: לבורכן. וטעות דפוס היא.
משנה תורה כ״י תימנייםמשנה תורה דפוסיםהוגה מספרימקורות וקישוריםמגדל עוזכסף משנהמעשה רקחיד פשוטהעודהכל
כְּשֶׁמַּכְנִיסִין אֶת הַפָּרָשִׁיּוֹת בַּבָּתִּים שֶׁלָּהֶן - כּוֹרְכִין אוֹתָן בְּמַטְלִית, וְעַל הַמַּטְלִית שֵׂעָר, וְאַחַר כָּךְ מַכְנִיסִין אוֹתָן בְּבָתֵּיהֶן. וְשֵׂעָר זֶה צָרִיךְ לִהְיוֹת שְׂעַר בְּהֵמָה אוֹ חַיָּה טְהוֹרָה, וַאֲפִלּוּ מִנְּבֵלוֹת וּטְרֵפוֹת שֶׁלָּהֶן. וּכְבָר נָהֲגוּ כָּל הָעָם לְכָרְכָן בִּשְׂעַר זְנַב הָעֲגָלִים.
וּכְשֶׁמַּכְנִיסִין אֶת הַפָּרָשִׁיּוֹת בַּבָּתִּים שֶׁלָּהֶם כּוֹרְכִין אוֹתָן בְּמַטְלִית וְעַל הַמַּטְלִית שֵׂעָר וְאַחַר כָּךְ מַכְנִיסִין אוֹתָן בְּבָתֵּיהֶן. וְשֵׂעָר זֶה צָרִיךְ לִהְיוֹת שְׂעַר בְּהֵמָה אוֹ שֶׁל חַיָּה טְהוֹרָה וַאֲפִלּוּ מִנְּבֵלוֹת וּטְרֵפוֹת שֶׁלָּהֶן. וּכְבָר נָהֲגוּ כׇּל הָעָם (לְבָרְכָן) [לְכָרְכָן] בִּשְׂעַר זְנַב הָעֲגָלִים:
[ח] וכשמכניסין [את] הפרשיות בבתים שלהן כורכין אותן במטלית, ועל המטלית שיער, ואחר כך מכניסין אותן בבתיהם. ושער זה צריך להיות שער בהמה או חיה טהורה, ואפילו מנבלות וטריפות שלהן. וכבר נהגו כל העם לכרכן בשער זנב העגלים:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ו]

וכשמכניסין את הפרשיות וכו׳ – כבר נתבאר בראש הפרק.
ועל מ״ש רבינו כורכין אותן במטלית ועל המטלית שיער – כתב סמ״ג דבר זה להיפך בירוש׳ דמגילה הל״מ שיהו כותבין בעורות וכורכין בשיער וטולין במטלית וכן הוא בשימושא רבה. וי״ל לדעת רבינו דכיון דמוטב לכרוך השיער על המטלית מלכרוך השיער על הפרשה ואח״כ לטלות במטלית דאז לא יהיה המטלית מיושב כמו שהוא כשכורך השיער מעל למטלית יש לנו לומר דירושלמי ושימושא רבה לא אתו למימר אלא שצריך שיהיה שם כריכת שיער וטליית מטלית אבל לא לענין שיהיה קפידא על הסדר וכ״כ סמ״ק וא״ח והגהות מיימון דאין קפידא על הסדר:
ומ״ש: ושיער זה צריך להיות וכו׳ – ברייתא פ״ח שרצים (שבת ק״ח):
וכבר נהגו וכו׳ בשל עגל – כתוב בשימושא רבה כדי שיזכור עון העגל ולא יחטא.
ומ״ש: בשיער זנב – לפי שהוא ארוך ונאות לקשירה יותר משיער שעל גופו:
כורכין אותן במטלית. מהירושלמי דמגילה ועיין מ״ש מרן ז״ל ומנהגינו לכרוך שער על הפרשה וכורכין המטלית עליהם ועל המטלית כורכין עוד שער אחר וכדברי האגור שהביא רמ״א בהגהה סימן ל״ב.
ושער זה וכו׳. והרב ב״י או״ח סי׳ ל״ב הביא מהזוהר הקדוש זלה״ה בפרשת בא שצריך שיראה קצת מזה השער חוץ לבתים והרב מג״א ז״ל הביא שם דבפרשת פקודי שם איתא שיהא השער הנראה לחוץ פחות מכשעורה ועיין עוד מ״ש בזה.
בשער זנב העגלים. לפי שהם יותר ארוכים ובשמושא רבא נתן טעם לשער העגלים כדי שיזכור עון העגל ולא יחטא מרן ז״ל ואפשר לומר נמי כדי לכפר על עון העגל דהא במה שנעשה בחוץ לא אמרינן אין קטיגור נעשה סניגור כדאיתא בפרק ראוהו בי״ד דף כ״ח.
כורכין אותן במטלית – ראה מה שביארתי לעיל הלכה א ד״ה ושיכרוך.
שיער וכו׳ – שימושא רבא (נוסחת הרא״ש ז״ל): ובעי למכרך קימעי בשערי דתורא כי היכי דלא ליטנפי ומיפתחי, ואידך נמי דלידכור לעגלא ולא חטי דכת׳ ׳המעט לנו את עון פעור׳ (יהושע כב, יז).
רבינו מדגיש כאן שלא תקנו חכמים בשער עגלים דווקא והעם נהגו כך מדעת עצמן, ואם אין לו שער עגלים יעשה ממין טהור אחר ולא יתבטל ממצות תפילין, שהרי בגמרא לא הצריכו עגלים.
שבת קח, א: ת״ר, כותבין תפילין על גבי עור בהמה טהורה ועל גבי עור חיה טהורה ועל גבי עור נבילות וטריפות שלהן, ונכרכות בשערן, ונתפרות בגידן.
משנה תורה כ״י תימנייםמשנה תורה דפוסיםהוגה מספרימקורות וקישוריםמגדל עוזכסף משנהמעשה רקחיד פשוטההכל
 
(ט) כשתופרין את התפילין, אין תופריןא אלא בגידין של בהמה או של חיה טהורה, ואפילו מנבילות וטריפות שלהן. לוקחין הגידים שיש בעקב הבהמה או החיהב, והם לבנים קשיםג, מרככיןד אותן באבנים וכיוצא בהן עד שייעשו כפשתן, וטווין אותן, ושוזרין אותן, ובהן תופרין התפילין ויריעות ספר תורה:
When the tefillin are sewn closed, they may be sewn only with sinews1 from a kosher species of animal or beast.⁠2 [Sinews taken from] animals which died without being ritually slaughtered or which were treifah [are nevertheless acceptable].⁠3
It is customary to take sinews from the heels of kosher animals and beasts. They are white in color. If they are too firm, they are softened by [pounding them with] stones and the like until they become like flax.⁠4 Afterwards, they are spun and twisted into threads5 and used to sew together tefillin and the sheets of Torah scrolls.⁠6
1. The Shulchan Aruch (Orach Chayim 32:50) states that if sinews are not available, one may sew the tefillin closed with thread made from parchment, until sinews are available. Although there are opinions which object to this ruling, it should be followed if there is no other alternative (Shulchan Aruch HaRav 32:76; Mishnah Berurah 32:227).
2. The Shulchan Aruch (Orach Chayim 32:49) states that it is preferable to use the sinews of an ox.
Significantly, the Rambam does not mention sinews from kosher fowl. The Rabbis have not defined which of a fowl's sinews are classified as גידים and which are not. Therefore, it is desirable to use the sinews from beasts or animals, and thus avoid this difficulty (Mishnah Berurah, loc. cit.).
3. See the previous halachah.
4. This halachah serves as another example of the Rambam's desire for the Mishneh Torah to serve as a complete guide for the fulfillment of the mitzvot.
5. Note Shulchan Aruch HaRav 32:75, which states that the process of spinning the sinews into thread must be carried out with the intent that they be used for this sacred purpose. Accordingly, this process may not be carried out by gentiles.
6. A Torah scroll contains many sheets of parchment. It is a halachah transmitted to Moses on Mount Sinai to join these sheets by sewing them with sinews, as explained in Chapter 9, Halachah 13.
א. בת2-1, ב2 נוסף: אותן. וכך היה גם בא׳, ונמחק, מן⁠־הסתם על פי כ״י רבנו.
ב. בד׳ נוסף: טהורים. ואין צורך לחזור על האמור ברישא, וגם החליף נקבה בזכר.
ג. ד: ואם הם קשים (וללא פסיק). אישתמיטתיה לשון חז״ל ״קשים כגידים״, הרי שתמיד הם קשים.
ד. ב1, ת2-1: ומרככין.
משנה תורה כ״י תימנייםמשנה תורה דפוסיםהוגה מספרימקורות וקישוריםמגדל עוזכסף משנהמעשה רקחיד פשוטהעודהכל
כְּשֶׁתּוֹפְרִין אֶת הַתְּפִלִּין, אֵין תּוֹפְרִין אֶלָּא בְּגִידִין שֶׁלִּבְהֵמָה אוֹ שֶׁלְּחַיָּה טְהוֹרָה, וַאֲפִלּוּ מִנְּבֵלוֹת וּטְרֵפוֹת שֶׁלָּהֶן. לוֹקְחִין הַגִּידִין שֶׁיֵּשׁ בַּעֲקֵב הַבְּהֵמָה אוֹ הַחַיָּה, וְהֵן לְבָנִים קָשִׁים, וּמְרַכְּכִין אוֹתָן בַּאֲבָנִים וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן עַד שֶׁיֵּעָשׂוּ כְּפִשְׁתָּן, וְטוֹוִין אוֹתָן וְשׁוֹזְרִין אוֹתָן, וּבָהֶן תּוֹפְרִין הַתְּפִלִּין וִירִיעוֹת סֵפֶר תּוֹרָה.
כְּשֶׁתּוֹפְרִין אֶת הַתְּפִלִּין אֵין תּוֹפְרִין אֶלָּא בְּגִידִין שֶׁל בְּהֵמָה אוֹ שֶׁל חַיָּה טְהוֹרָה וַאֲפִלּוּ מִנְּבֵלוֹת וּטְרֵפוֹת שֶׁלָּהֶן. לוֹקְחִין הַגִּידִין שֶׁיֵּשׁ בַּעֲקֵב הַבְּהֵמָה אוֹ הַחַיָּה טְהוֹרִים וְהֵם לְבָנִים. וְאִם הֵם קָשִׁים מְרַכְּכִין אוֹתָן בַּאֲבָנִים וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן עַד שֶׁיֵּעָשׂוּ כְּפִשְׁתָּן וְטוֹוִין אוֹתָן וְשׁוֹזְרִין אוֹתָן וּבָהֶן תּוֹפְרִין הַתְּפִלִּין וִירִיעוֹת סֵפֶר תּוֹרָה:
[ט] כשתופרין את התפלין – אין תופרין (אותן) אלא בגידין שלבהמה או שלחיה טהורה, ואפילו מנבלות וטריפות שלהן. לוקחין הגידים שיש בעקב הבהמה או החיה, והם לבנים. קשים – מרככין אותן באבנים וכיוצא בהן עד שיעשו כפשתן, וטווין אותן ושוזרין אותן, ובהן תופרין התפלין ויריעות ספר תורה:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ו]

כשתופרים את התפילין וכו׳ עד שלהם – ברייתא פרק שמנה שרצים:
או של חיה טהורה וכו׳. שבת דף ק״ח וכתב הרב ב״י סימן ל״ב בשם האגור ז״ל דאין לקנות גידין מעכו״ם דשקלי נמי מבהמה טמאה וספק דאורייתא וכל קבוע כמחצה על מחצה דמי ועיין להרב מג״א ז״ל שם.
וטווין אותם ושוזרין אותן. משמע דאחר הטוויה בעו נמי שזירה ובזמנינו רובם אין נוהגים כן כי אינם בקיאים כל כך לטוות הגידין.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ח]

(ט) אין תופרין אלא בגידין וכו׳ – מכות יא, א: מה תפילין הלכה למשה מסיני לתופרן בגידין אף כל לתופרן בגידין... אמר רב, חזינן להו לתפילין דבי חביבי דתפירי בכיתנא ולית הלכתא כוותיה.
וגבי ספר תורה שנקרע ותופרין אותו אמרו (מנחות לא, ב): והני מילי בגידין אבל בגרדין לא.
הגידים שיש בעקב הבהמה וכו׳ – לא זכיתי למצוא מקור לדברי רבינו אלה. אולם בשימוש תפילין בשבלי הלקט (עמ׳ 384) כתב וז״ל: ״ותופר עליהן בגידין ממתני השוורים וכו׳⁠ ⁠⁠״, והוא על פי שימושי רבא הנ״ל שכתב ״ובגידי השור״. ובפסקי תוספות מנחות אות נט כתב: מגידים של שור ומעל הכתף.
וראה במעשה רקח העיר על לשון רבינו וטווין אותן ושוזרין אותן וז״ל: משמע דאחר הטווייה בעו נמי שזירה, ובזמנינו רובם אין נוהגים כן כי אינם בקיאים כל כך לטוות הגידין.
ונראה שכל זה הוא בגדר עצה טובה שרבינו ראה מנהג הסופרים ומתאר לנו את הדרך הכי יעילה לתקן הגידין, אבל כל שתפר בגידין ממין הטהור לא איכפת לנו איך הכינן ומאיזה חלק הגוף נלקחו.
ובהן תופרין התפילין ויריעות ספר תורה – ראה מגילה ח, ב על המשנה ״אין בין ספרים לתפילין״ אמרו: הא לתופרן בגידין ... זה וזה שווין.
משנה תורה כ״י תימנייםמשנה תורה דפוסיםהוגה מספרימקורות וקישוריםמגדל עוזכסף משנהמעשה רקחיד פשוטההכל
 
(י) כשתופרין התפילין, תופרין אותן בריבוע. והלכה רווחת שיהיו בכל צד שלש תפירות, עד שיהיו הכל שתים עשרה תפירות, בין בשל יד בין בשל ראש. ואם עשה התפירות עשר או ארבע עשרה, עושה. וכל התפירות יהיה החוט שלהן סובב משתי הרוחות:
When the tefillin are sewn closed,⁠1 they should be sewn as a square.⁠2 It is a widely accepted practice for there to be three stitches on each side, so that there will be twelve stitches in all.⁠3 This applies for both the arm tefillin and the head tefillin. If, however, one made ten or fourteen stitches, there is no difficulty.⁠4
For each of the stitches, the thread5 must pass through from both sides.⁠6
1. If the base of the tefillin is made from a separate piece of leather from the compartments, the stitches must also be connected to the edges of the skin covering the compartments (Shulchan Aruch HaRav 32:77; Mishnah Berurah 32:228).
2. If the stitches are sewn in any other shape, the tefillin are unacceptable.
3. The Shimusha Rabbah interprets this to be an allusion to the twelve tribes of Israel.
4. Although the simple meaning of the Rambam's statements is that any number of stitches is acceptable, the commentaries have noted that the Shimusha Rabbah also attaches significance to the numbers ten and fourteen. Ten represents the twelve tribes minus Levi (the priestly tribe) and Judah (the tribe of royalty). Fourteen includes also the tribes of Menasheh and Ephraim.
5. or threads
6. The tefillin should be sewn closed with two needles: one which is initially passed through facing the upper side of the tefillin, and one which is initially facing their lower side (Mishnah Berurah 32:230).
משנה תורה כ״י תימנייםמשנה תורה דפוסיםהוגה מספריהגהות מיימוניותמגדל עוזכסף משנהמעשה רקחצפנת פענחיד פשוטהעודהכל
כְּשֶׁתּוֹפְרִין הַתְּפִלִּין, תּוֹפְרִין אוֹתָן בְּרִבּוּעַ. וַהֲלָכָה רוֹוַחַת שֶׁיִּהְיוּ בְּכָל צַד שָׁלשׁ תְּפִירוֹת, עַד שֶׁיִּהְיוּ הַכֹּל שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה תְּפִירוֹת, בֵּין שֶׁלַּיָּד בֵּין שֶׁלָּרֹאשׁ. וְאִם עָשָׂה הַתְּפִירוֹת עֶשֶׂר אוֹ אַרְבַּע עֶשְׂרֵה - עוֹשֶׂה. וְכָל הַתְּפִירוֹת - יִהְיֶה הַחוּט שֶׁלָּהֶן סוֹבֵב מִשְׁתֵּי הָרוּחוֹת.
כְּשֶׁתּוֹפְרִין הַתְּפִלִּין תּוֹפְרִין אוֹתָן בְּרִבּוּעַ. וַהֲלָכָה רוֹוַחַת שֶׁיִּהְיוּ בְּכׇל צַד שָׁלֹשׁ תְּפִירוֹת עַד שֶׁיִּהְיוּ הַכֹּל שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה תְּפִירוֹת בֵּין שֶׁל יָד בֵּין שֶׁל רֹאשׁ. וְאִם עָשָׂה הַתְּפִירוֹת עֶשֶׂר אוֹ אַרְבַּע עֶשְׂרֵה עוֹשֶׂה. וְכׇל הַתְּפִירוֹת יִהְיֶה הַחוּט שֶׁלָּהֶן סוֹבֵב מִשְּׁתֵּי רוּחוֹת:
[י] כשתופרין התפלין – תופרין אותן בריבוע. והלכה רווחת שיהיו בכל צד שלש תפירות, עד שיהיו הכל שתים עשרה תפירות, בין בשליד בין בשלראש. ואם עשה התפירות עשר או ארבע עשרה – [עושה]. וכל התפירות יהיה החוט שלהן סובב משתי הרוחות:
[ה] בשימושא רבה כנגד י״ב שבטים:
[ו] כשתסיר שבט מלכות וכהונה שהם יהודה ולוי יהיו י׳ וכשתוסיף מנשה ואפרים יהיו י״ד:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ו]

כשתופרים התפילין וכו׳ – כבר נתבאר בראש הפרק.
ומ״ש: והלכה רווחת וכו׳ עד או י״ד עושה – בשימושא רבה:
וכל התפירות וכו׳ – כ״כ גם הרא״ש ונראה שטעמם מפני שהם מפרשים כן מ״ש בשימושא רבה על מספר התפירות בר מדעייל ונפיק:
כשתופרין וכו׳. עיין מה שכתבתי לעיל הל׳ א׳.
עושה משמעות הלשון נראה דאפילו לכתחילה שפיר דמי וכן יש ללמוד מדברי הסמ״ג עשין כ״ב שכתב דאם עושה י״ב תפירות כנגד י״ב שבטי ישראל ואם יהיו י׳ כנגד אם תסור שבט כהונה ומלכות הם לוי ויהודה נותרים י׳ ואם עשה י״ד תפירות כנגד תוספת אפרים ומנשה עד כאן.
סובב משתי רוחות. וכתב הרב בית יוסף שם שהתפירה תהא מסובבת משני צדדים פנים ואחור ונמצא תופר בשני מחטין אחת יוצאת לאחור ואחת נכנסת לצד פנים ע״כ.
וכל התפירות כו׳. עי׳ בירוש׳ דמגילה ובמסכת סופרים דאמר שם כתופר בגד פשתן:
תופרין אותן בריבועמנחות לה, א: תנא, תפילין מרובעות הלכה למשה מסיני. אמר רב פפא, בתפרן וכו׳.
והלכה רווחת וכו׳ – שימושי רבא: ותריסר תפירי ליהוי ביה בר מדנפיק ועייל. ורבא אמר, אי הוי עשרה לא הוי פסול. מאי טעמא? כד שקלת מלכא ושמשא איתי עשרה. והלכך אמר רב פפא משמיה דאביי, אי הוי טפי שפיר דמי דכד מוספת מנשה ואפרים.
מספר התפירות הוא כנגד שנים עשר שבטי יה. יהודה – ממנו עמדו מלכים – מלכא, ולוי – בניו שמשו בבית הבחירה – שמשא. והשווה תנחומא (בובר) פ׳ במדבר יב שצווה יעקב אבינו לבניו לטעון מטתו ואמר להם, ״יוסף אל יטעון שהוא מלך, ולוי אל יטעון שהוא טוען את הארון וכו׳⁠ ⁠⁠״. מעתה ארבע עשרה עושה שהרי גם מנשה ואפרים נמנו בין השבטים.
החוט שלהן סובב משתי הרוחות – פירש מרן בכסף משנה שהוא מה שכתב בשימושי רבא ״ותריסר תפירי ליהוי ביה בר מדנפיק ועייל, דהיינו שחוט התפירה יהיה סובב גם בחוץ וגם בפנים. אולם הלשון קצת קשה להולמו ויש מפרשים אחרת (ראה מרדכי הלכות תפילין בש״ס ווילנא עמוד 22 טור א׳, ומעדני יום טוב אות ה).
ושמא יש להסמיך לירושלמי מגילה א, ט: ותופרן בגידין, וכשהוא תופר יהא תופר כתפר הזה.
הדברים סתומים והמפרשים פירשו זה בכה וזה בכה. ואולי יש לפרש שיהא תופר כדרך הרצענים ותופרי עורות. ותהיה תיבת ״תפר״ על משקל קדר, נגר וכו׳ שהם בעלי מלאכות. וכדאי להעיר שרבינו מנוח ז״ל כתב כאן ״וכל התפירות יהיה החוט שלהן סובב וכו׳ כדרך התפירה שעושין הרצענין״, אלא שלא העיר שום מקור, ומן הסתם שהוא ראה וידע שכך הוא דרכן של הרצענין, וכן הוא גם בימינו אנו.
כמו שנמצא שם אומן ״חייט״ מן השרש חוט, כך נמצא גם מן השרש תפר. באבות דר׳ נתן (מהדורת שכטר נוסחא ב פרק כא) מביא בהערת המהדיר מכ״י ״התופר יוצא ומחט תפורה על לבו״ וזה מקביל לגירסא אחרת ״והחייט במחטו תקועה כנגד לבו״. יתכן שחייט נתיחד בעיקר למי שעושה בבגדים של בד, ו״תופר״ או ״תפר״ למי שמלאכתו בעורות.
משנה תורה כ״י תימנייםמשנה תורה דפוסיםהוגה מספריהגהות מיימוניותמגדל עוזכסף משנהמעשה רקחצפנת פענחיד פשוטההכל
 
(יא) וצריך שיגיע החרץא של תפילין של ראש עד מקום התפר. ואם היה החרץ ניכר כדי שיהיו ארבעה ראשים נראין לכל, אף על פי שאין החרץ מגיע למקום התפר, כשרות, ואם אין חרצן ניכר, פסולות. וצריך להעביר בתוך כל חריץ וחריץ על גבי העור חוט או משיחה, להבדיל בין בית לבית. ומנהג פשוט להעביר גיד מגידי התפירה בכל חריץב משלשתן:
The groove between [each of the compartments] of the head tefillin should reach the stitches [which sew the tefillin closed].⁠1 [Nevertheless,] if the groove is discernible, so that the [division into] four compartments is openly visible, [the tefillin] are acceptable even if the groove does not extend until the stitches.⁠2 If, however, the groove is not discernible, [the tefillin] are not acceptable.⁠3
It is necessary to pass a thread or cord through each of the grooves on [the outer side of] the leather [compartments] to separate between the compartments.⁠4 It is common custom to pass one of the sinews used to sew [the tefillin closed] between each of these three grooves.⁠5
1. Thus, the separation between the compartments will be both external and internal.
2. i.e., the separation between the compartments does not extend through the total height of the tefillin.
3. Note the Mishnah Berurah 32:187, which states that if the groove between the tefillin is not discernible, the tefillin are not acceptable even if they are divided into four separate compartments. Needless to say, however, if only an external distinction is made, but inside, there is no separation between the compartments, the tefillin are not acceptable (Shulchan Aruch HaRav 32:61).
4. This decision is not accepted by all the authorities. Tosafot, Menachot 32b, states that it is necessary to pass a cord between the compartments only when all four passages are written on a single piece of parchment. See Shulchan Aruch HaRav 32:71, Mishnah Berurah 32:217.
5. This halachah raises questions with regard to the process in which tefillin are customarily made today. At present, after the compartments of the tefillin are fashioned into a single block, a sinew is passed between the compartments. Afterwards, they are glued together, and then the entire block is shaped into a square. The grooves we see do not represent the real divisions between the blocks, but are merely external impressions.
This process is employed, because were the compartments not to be glued together, it would be difficult to form the tefillin into a square. Even if that were possible at the outset, problems might arise over the course of time, because the compartments might spread further apart, and thus prevent the square shape from being maintained. Though it is acceptable to use tefillin made in the present manner, the Rabbis suggest using those in which the separation between the compartments remains openly visible afterwards. (See the Responsa of the Chatam Sofer, Orach Chayim 5; and the Bi'ur Halachah 32.)
א. ב2-1, ת3: החריץ. ובב1 כך בשלש הפעמים הבאות בהמשך ההלכה, וכך ד, ובב2 רק בשתי הפעמים הבאות. ונראה שרבנו השתמש בשתי הצורות.
ב. בב2, ת3-2 נוסף: וחריץ. וכך ד (גם ק). וכך היה גם בא׳, ונמחק, מן⁠־הסתם על פי כ״י רבנו.
משנה תורה כ״י תימנייםמשנה תורה דפוסיםהוגה מספרימקורות וקישוריםהגהות מיימוניותמגדל עוזכסף משנהמעשה רקחיד פשוטהעודהכל
וְצָרִיךְ שֶׁיַּגִּיעַ הֶחָרִיץ שֶׁלַּתְּפִלִּין שֶׁלָּרֹאשׁ עַד מְקוֹם הַתֶּפֶר. וְאִם הָיָה הַחֶרֶץ נִכָּר, כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ אַרְבָּעָה רָאשִׁים נִרְאִין לַכֹּל - אַף עַל פִּי שֶׁאֵין הַחֶרֶץ מַגִּיעַ לִמְקוֹם הַתֶּפֶר, כְּשֵׁרוֹת; וְאִם אֵין חֶרְצָן נִכָּר - פְּסוּלוֹת. וְצָרִיךְ לְהַעֲבִיר בְּתוֹךְ כָּל חָרִיץ וְחָרִיץ עַל גַּבֵּי הָעוֹר חוּט אוֹ מְשִׁיחָה, לְהַבְדִּיל בֵּין בַּיִת לְבַיִת. וּמִנְהָג פָּשׁוּט לְהַעֲבִיר גִּיד מִגִּידֵי הַתְּפִירָה בְּכָל חָרִיץ מִשְּׁלָשְׁתָּן.
וְצָרִיךְ שֶׁיַּגִּיעַ הֶחָרִיץ שֶׁל תְּפִלִּין שֶׁל רֹאשׁ עַד מְקוֹם הַתֶּפֶר. וְאִם הָיָה הֶחָרִיץ נִכָּר כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ אַרְבָּעָה רָאשִׁין נִרְאִין לַכֹּל וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין הֶחָרִיץ מַגִּיעַ לִמְקוֹם הַתֶּפֶר כְּשֵׁרוֹת. וְאִם אֵין חָרִיץ נִכָּר פְּסוּלוֹת. וְצָרִיךְ לְהַעֲבִיר בְּתוֹךְ כׇּל חָרִיץ וְחָרִיץ עַל גַּבֵּי הָעוֹר חוּט אוֹ מְשִׁיחָה לְהַבְדִּיל בֵּין בַּיִת לְבַיִת. וּמִנְהָג פָּשׁוּט לְהַעֲבִיר גִּיד מִגִּידֵי הַתְּפִירָה בְּכׇל חָרִיץ וְחָרִיץ מִשְּׁלָשְׁתָּן:
[יא] וצריך שיגיע החרץ של תפלין שלראש עד מקום התפר. ואם היה החרץ ניכר כדי שיהיו ארבעה ראשים נראין לכל, אע״פ שאין החרץ מגיע למקום התפר – כשרות; ואם אין חרצן ניכר – פסולות. וצריך להעביר בתוך כל חריץ וחריץ על גבי העור חוט או משיחה להבדיל בין בית לבית. ומנהג פשוט להעביר גיד מגידי התפירה בכל חריץ (וחריץ) משלשתן:
[ז] וכן פירש״י הא דאמר פרק הקומץ צריך שיגיע חריץ למקום התפר דקאי על חריצי הבתים. וכן משמע בברייתא גבי בתים דתניא אם אין חריצן ניכר פסולות וכן פירש בערוך. ורבותינו פירשו פירוש אחר דקאי על קמטי השי״נין מבחוץ עי׳ בסה״ת וס״ע:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ו]

וצריך שיגיע החריץ וכו׳ ואם אין חריץ ניכר פסולות – ברייתא בפרק הקומץ (מנחות ל״ד:) וכתבה הרי״ף בהלכות תפילין ושוין שנותן משיחה וחוט בין כל אחד ואחד ואם אין חריצן ניכר פסולות:
ומ״ש: שצריך שיגיע החריץ עד מקום התפר – (שם דף ל״ה) אמר אביי צריך שיגיע חריץ למקום התפר רב דימי אמר כיון דמינכר תו לא צריך. ופרש״י וצריך שיגיע חריץ שבין בית לבית עד מקום התפר למטה כלומר עד בית מושבו דהיינו תיתורא. והרא״ש כתב שי״מ שחריץ של שי״ן דהיינו חודה של שי״ן למטה יגיע עד איחוי התפר וכפי׳ זה נראה, ונהגו כשני הפירושים להגיע חריץ השי״ן וחריץ הבדלת הבתים עד התפירה לחומרא כאביי ודלא כרב דימי עכ״ל:
ומ״ש רבינו: שאם לא היה החריץ מגיע למקום התפר כשר והוא שיהיה ניכר החריץ – טעמו מדתני׳ בהקומץ (שם ל״ד) ואם אין חריצן ניכר פסולות משמע דכל שהוא ניכר כשר בכל גווני ואם כן כי אמר אביי צריך שיגיע חריץ למקום התפר למצוה אמר כן ולא לעכב ואע״פ שהמרדכי נסתפק בזה רבינו פשיטא ליה:
וצריך שיגיע וכו׳. מנחות דף ל״ה אמר אביי וצריך שיגיע חריץ למקום התפר רב דימי מנהרדעא אמר כיון דמנכר לא צריך ופי׳ רש״י וצריך שיגיע חריץ שבין בית לבית עד מקום התפר למטה כלומר עד בית מושבו דהיינו תיתורא כיון דמנכר חריץ למעלה קצת ואין צריך להגיע למקום התפר ע״כ ומרן ז״ל כתב דהרא״ש בשם יש מפרשים כתב דקאי על השי״ן דהיינו חודה למטה יגיע עד איחוי התפר וכפי׳ זה נראה ונהגו כשני הפירושים.
וצריך להעביר וכו׳. שם ושוין שנותן חוט או משיחה בין כל אחת ואחת וכתב הרב ב״י סי׳ ל״ב משם התוספות והרא״ש והמרדכי ז״ל דאע״ג דמשמע דלא קאי אלא אכתבן בעור אחד נוהגים לעשות כן אפילו כשהם כתובים על ד׳ עורות וכו׳ ומדברי הרמב״ם נראה שסובר דאכתובים בד׳ עורות נמי קאי וכו׳ ע״כ והרב מגן דוד ז״ל כתב הטעם דבעינן ד׳ בתים דוקא דילפינן מלטוטפות טט בכתפי שתים פת באפריקי שתים הרי ד׳ ומדכתיב ולזכרון בין עיניך זכרון אחד אמרתי לך לכך כותבים ומניחים בד׳ בתים ובעור אחד.
וצריך שיגיע החרץ וכו׳ – מנחות לד, ב: כותבן על ד׳ עורות ומניחן בד׳ בתים בעור אחד... וצריך שיהא ריוח ביניהן, דברי רבי. וחכמים אומרים, אינו צריך. ושוין שנותן חוט או משיחה בין כל אחת ואחת (בין כל בית ובית – רש״י), ואם אין חריצן ניכר פסולות.
עוד שם לה, א: ואמר אביי, שי״ן של תפילין הלכה למשה מסיני, וצריך שיגיע חריץ למקום התפר. רב דימי מנהרדעא אמר, כיון דמינכר לא צריך.
ומנהג פשוט להעביר גיד וכו׳ – בנוסח שימושא רבא המובא בספר האשכול (מהדורת רצב״א סי׳ כח): מעברתא מקום חריץ בין כל ראש וראש ובין למיעבד בין כל חד וחד תרין גידי מלעילא עד לתתא וכו׳.
משנה תורה כ״י תימנייםמשנה תורה דפוסיםהוגה מספרימקורות וקישוריםהגהות מיימוניותמגדל עוזכסף משנהמעשה רקחיד פשוטההכל
 
(יב) וכיצד עושין הרצועות, לוקחין רצועה של עור רחבה כאורך השעורה. ואם היתה רחבה מזה השיעור, כשרה. ואורך רצועה של ראש, כדי שתקיף את הראש ויקשור ממנה הקשר, ותימתח שתי הרצועות מכאן ומכאן עד שיגיעו לטיבורא או למעלה ממנו מעט. ואורך רצועה של יד, כדי שתקיף את הזרוע ויקשור ממנה הקשר, ותימתח רצועה אחת עדב אצבע אמצעית, ויכרוך ממנה על אצבעו שלש כריכות ויקשור. ואם היו הרצועות ארוכות יתר על השיעורין האלו, כשרות:
How are the straps made? We take leather straps1 [at least] the length of a barley-corn in width.⁠2 If they are wider than that, they are acceptable. The length of the straps of the head tefillin should be sufficient to surround the head, tie the knot,⁠3 and extend on either side of the head until they reach the navel or slightly above it.⁠4
The length of the strap of the arm should be sufficient to surround the forearm,⁠5 tie its knot,⁠6 and extend7 until it can be wound three times around the middle finger and tied.⁠8 If the straps are longer than this, they are acceptable.⁠9
1. See Halachah 15.
2. The Mishnah Berurah 27:42 emphasizes that when the tefillin are being tied around the arm, care must be taken that the straps do not wrinkle - particularly around the knot, where it is natural that they do - so that this minimum width is maintained.
Based on Chapter 9, Halachah 9, we can conclude that this measure is approximately 1 centimeter according to Shiurei Torah and 1.2 centimeters according to Chazon Ish.
3. See the following halachah.
4. The Tur (Orach Chayim 27) writes that, according to one opinion, the strap on the right side should reach the navel and the strap on the left should reach the chest. Another opinion states that the right strap should reach the genitalia, and the left, the navel.
5. at the muscle (Chapter 4, Halachah 2)
6. See the following halachah.
7. Significantly, neither in this halachah nor in the following chapter, where the Rambam describes the manner in which tefillin are worn, does he mention the custom of winding the tefillin strap seven times around the arm.
8. In one of his responsa, the Rambam explains that although the verse, "And you shall tie them for a sign on your hand,⁠" refers to the knot tied on the forearm, our Sages divided the word וקשרתם in half, תם וקשר, meaning "And you shall tie a perfect knot.⁠" For the knot of the tefillin to be "perfect,⁠" the straps should be tied on the hand as well.
9. From the Rambam's statements in Halachah 19, it would appear that he maintains that the minimum standards mentioned in this halachah are absolute requirements.
The Shulchan Aruch (Orach Chayim 27:11) states that since the minimum measure mentioned in this halachah for the head tefillin is not found in the Talmud, if the only tefillin available do not have straps that conform to these measures, these tefillin should be worn. The straps of the head tefillin, however, must be long enough so that they can be draped in front of the person at least slightly (Shulchan Aruch HaRav 27:22; Mishnah Berurah 27:44).
א. ב2, ת3: לטבור. וכך ד (גם ק). אך בטיוטת פיהמ״ש שבת יח, ג בכ״י רבנו כבפנים. ובמשנה סוטה ט, ד ובכורות ז, ה בכ״י רבנו ׳טבור׳ בלא יו״ד, ואפשר שהקריאה בחיריק, אך ב׳טבור הארץ׳, הל׳ יסודי התורה ב, ט ועוד, נראה שהקריאה בפתח, כבמקרא, שופטים ט, לז ועוד.
ב. ד (גם ק): על. אך השוה הלשון לעיל ברצועה של ראש.
משנה תורה כ״י תימנייםמשנה תורה דפוסיםהוגה מספרימקורות וקישוריםהגהות מיימוניותמגדל עוזכסף משנהמעשה רקחאור שמחיד פשוטהעודהכל
וְכֵיצַד עוֹשִׂין הָרְצוּעוֹת? לוֹקְחִין רְצוּעָה שֶׁלְּעוֹר, רָחְבָּהּ כְּאֹרֶךְ הַשְּׂעוֹרָה; וְאִם הָיְתָה רְחָבָה מִזֶּה הַשִּׁעוּר - כְּשֵׁרָה. וְאֹרֶךְ רְצוּעָה שֶׁלָּרֹאשׁ - כְּדֵי שֶׁתַּקִּיף אֶת הָרֹאשׁ וְיִקְשֹׁר מִמֶּנָּה הַקֶּשֶׁר, וְתִמָּתַח שְׁתֵּי הָרְצוּעוֹת מִכָּאן וּמִכָּאן, עַד שֶׁיַּגִּיעוּ לַטִּבּוּר אוֹ לְמַעְלָה מִמֶּנּוּ מְעַט. וְאֹרֶךְ רְצוּעָה שֶׁלַּיָּד - כְּדֵי שֶׁתַּקִּיף אֶת הַזְּרוֹעַ וְיִקְשֹׁר מִמֶּנָּה הַקֶּשֶׁר, וְתִמָּתַח רְצוּעָה אַחַת עַד אֶצְבַּע אֶמְצָעִית, וְיִכְרֹךְ מִמֶּנָּה עַל אֶצְבָּעוֹ שָׁלשׁ כְּרִיכוֹת, וְיִקְשֹׁר. וְאִם הָיוּ הָרְצוּעוֹת אֲרֻכּוֹת יָתֵר עַל הַשִּׁעוּרִין הָאֵלּוּ - כְּשֵׁרוֹת.
וְכֵיצַד עוֹשִׂין הָרְצוּעוֹת. לוֹקְחִין רְצוּעָה שֶׁל עוֹר רְחָבָה כְּאֹרֶךְ הַשְּׂעוֹרָה. וְאִם הָיְתָה רְחָבָה מִזּוֹ הַשִּׁעוּר כְּשֵׁרָה. וְאֹרֶךְ רְצוּעָה שֶׁל רֹאשׁ כְּדֵי שֶׁתַּקִּיף אֶת הָרֹאשׁ וְיִקְשֹׁר מִמֶּנָּה הַקֶּשֶׁר וְתִמְתַּח שְׁתֵּי הָרְצוּעוֹת מִכָּאן וּמִכָּאן עַד שֶׁיַּגִּיעוּ לַטַּבּוּר אוֹ לְמַעְלָה מִמֶּנּוּ מְעַט. וְאֹרֶךְ רְצוּעָה שֶׁל יָד כְּדֵי שֶׁתַּקִּיף אֶת הַזְּרוֹעַ וְיִקְשֹׁר מִמֶּנָּה הַקֶּשֶׁר וְתִמָּתַח רְצוּעָה אַחַת עַל אֶצְבַּע אֶמְצָעִית וְיִכְרֹךְ מִמֶּנָּה עַל אֶצְבָּעוֹ שָׁלֹשׁ כְּרִיכוֹת וְיִקְשֹׁר. וְאִם הָיוּ הָרְצוּעוֹת אֲרֻכּוֹת יָתֵר עַל שִׁעוּרִים הָאֵלּוּ כְּשֵׁרוֹת:
[יב] וכיצד עושין הרצועות? לוקחין רצועה שלעור רחבה כאורך השעורה; ואם היתה רחבה מזה השיעור כשרה. ואורך רצועה שלראש כדי שתקיף את הראש ויקשור ממנה הקשר ותמתח שתי הרצועות מיכאן ומיכאן עד שיגיעו לטיבור או למעלה ממנו מעט. ואורך רצועה שליד כדי שתקיף את הזרוע ויקשור ממנה הקשר ותמתח רצועה אחת עד אצבע אמצעית ויכרוך ממנה על אצבעו שלש כריכות ויקשור. ואם היו הרצועות (יתירות) [ארוכות יתר] על השיעורין האלו – כשרות:
[ח] וכתב ר״י אלפס דימינא עד טבורא ודשמאלא עד חדיא ובזרוע עד אצבע צרדא ובלבד שיהו משולשות פירוש בג׳ כריכות כבעמוד. תרומה ומצות. וכתב רא״מ ופירוש שניהם ב׳ טפחים חוץ לקשר שאחורי ראשו חוץ לקשר שבזרועו עכ״ל:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ו]

רחבה כאורך שעורה – כ״כ הרי״ף ז״ל:
ואורך רצועה של ראש כדי שתקיף את הראש וכו׳ – בסוף פרק הקומץ (שם ל״ה:) וכמה שיעורייהו אמר ר״ל עד אצבע צרידא רב כהנא מחוי כפוף רב אשי מחוי פשוט רבה קטיר להו ופשיט שדי להו רב אחא בר יעקב קטר ליה ומתלית ליה. ונראה שרבינו מפרש אצבע צרידא אצבע אמצעי וברצועה של יד מיירי וקטר ליה ומתלית ליה היינו קשר באמצע צרידא ומתלית פירוש קושר סביב אצבעו ג״פ ורבה קטיר להו ופשיט שדי להו קאי ארצועה של ראש וקטר להו היינו שהיה מקיף הראש וקושר הקשר ושאר הרצועות פשיט שדי כלומר היה פושטן ומשליכן שיהיו תלויות לפניו.
ומ״ש רבינו: עד שיגיעו עד הטבור – נראה שכך היתה קבלה בידו. והטור כתב שיגיעו של ימין עד הטבור ושל שמאל עד החזה וי״א של צד ימין עד המילה ושל שמאל עד הטבור:
רחבה כאורך השעורה. והתוספות שם סוף ד״ה וכמה שיעורייהו וכו׳ כתבו דיש אומרים דמצות שיעור רוחב הרצועות יותר מכחטה ופחות מכעדשה ואם יותר כשר ע״כ וגירסת הסמ״ג ומרדכי ואגודה ופחות מכשעורה והכי מסתברא ומ״מ כתבו ז״ל כדברי רבינו וכן פסק הרב בית יוסף ז״ל.
ואורך רצועה וכו׳. שם וכמה שיעורייהו וכו׳ ורבינו נראה שאינו מפרש כפירוש רש״י ולא כהתוס׳ ז״ל עיין עליו.
עד שיגיעו לטבור. וכתבו ז״ל דהימנית תהיה ארוכה מן השמאלית ומרן הביא משם הטור ז״ל של ימין עד הטבור ושל שמאל עד החזה וי״א של ימין עד המילה ושל שמאל עד הטבור.
כדי שתקיף את הזרוע ויקשור וכו׳. פירוש הקשר כמין יו״ד שהזכיר ז״ל בהל׳ י״ג ומ״ש כדי שתקיף את הזרוע אינו אלא כדי לבא ולעשות הג׳ כריכות על האצבע האמצעי דאילו הכריכות שנוהגים לעשות אין קפידא בדבר דאינן מן המצוה וכמ״ש הרב בית יוסף סי׳ כ״ה בשם הרא״ש בתשובה ומפני טעם זה כתב הטור שם דטוב לאחרם עד לאחר שיניח של ראש ע״כ וכן אנו נוהגים ובסימן ל״ב כתב ונהגו העולם לכרוך על הזרוע ששה או שבעה כריכות ע״כ והרב מג״א שם כתב דבכוונות כתוב לעשות ז׳ כריכות וכ״כ בשל״ה ע״כ ואותם הכריכות הראשונים שנוהגים לעשות בתחילת ההדוק של התפילין בקיבורת ראיתי בזה מנהגים שונים כי יש עושים ג׳ ואומרים כנגד השי״ן של שדי ויש עושים ד׳ כנגד היו״ד ובספר גולל אור שנדפס מחדש באזמיר ראיתי שכתב משם הר״י צמח ז״ל שאין לעשות הג׳ כריכות על הקבורת אלא לקשור היו״ד עם התפילה לא זולת ע״כ ומ״מ מנהג העולם אינו כן ומנהגם של ישראל תורה היא.
ותמתח רצועה אחת. הלשון מגומגם דהרי אין כאן כי אם אחת ונראה דאגב שהזכיר בשל ראש שתים הזכיר בשל יד אחת ובשו״ע העתיק דברי רבינו והשמיט רצועה אחת עיי״ש.
שלש כריכות. ובכוונות האר״י זלה״ה איתא ששני כריכות יעשה בפרק התחתון של האצבע והשלישי בפרק האמצעי הרב מגן אברהם והרב מגן דוד סי׳ כ״ז.
ויקשור. קשירה זו איני יודע מה טיבה ונראה דהכוונה להחזיק הרצועה שלא תתפרד.
רחבה כאורך השעורה.
נ״ב מדרש ילמדנו פרשה בא.
לוקחין רצועה של עורמנחות לה, א: תפילין אין קושרין אותן אלא במינן (פירש״י ז״ל: של עור ולא של משי ופשתן).
רחבה כאורך השעורה וכו׳ – מנחות לה, ב: אמר רב פפא, גרדומי רצועות כשירות. ולאו מילתא היא... מכלל דאית להו שיעורא. וכמה שיעורייהו? אמר רמי בר חמא אמר ר״ל, עד אצבע צרדה. רב כהנא מחוי כפוף, רב אשי מחוי פשוט. רבה קטר להו ופשיט ושדי להו. רב אחא בר יעקב קטר להו ומתלית להו. מר בריה דרבנא עביד כדידן.
במדרש תנחומא סוף פרשת בא איתא: ושיעור רצועה של יד אמר רמי בר אבא אמר רשב״ל, עד אצבע צרדה. ומה צרדה? אצבע אמצעית. ופותיה כאורך שעורה. (ראה ערוך ערך צרדה שמביא תחלת המאמר בשם ילמדנו, והביאו התוספות מנחות לה, ב ד״ה וכמה.)
והנה גם בה״ג (ד״ב עמ׳ 230) וגם הרי״ף ז״ל (רמז רנז) והאשכול (סי׳ כז עמ׳ 83) כולם העתיקו את מאמרו של רמי והוסיפו ״ופותייא דרצועה כי אורכה דשעורה״. יתכן שלפניהם היתה פיסקה זו בגמרא.
בשבלי הלקט (עמ׳ 384): לרב צמח גאון זצ״ל: שיעור רצועות של יד עד ראשי אצבעות ואיזהו אצבע ששמה אמה כשהיא כפופה על פיסת היד.
כך מפרש רבינו ששיעורו של רמי בר חמא נאמר על רצועה של יד ושאר האמוראים דבריהם מוסבים עליו, ופירשם אחד אחד.
עד אצבע צרדה = עד אצבע אמצעית; רבה קטר להו = כדי שתקיף את הזרוע ויקשור ממנה הקשר ומאחר שזה מוסב על שיעורו של רמי נמצא: ותמתח רצועה אחת עד אצבע אמצעית; ומתלית להו = ויכרוך ממנה על אצבעו שלש כריכות; מר בריה דרבנא עביד כדידן = ויקשור.
בתשובה לשואל (סי׳ קנט עמ׳ 305) כתב רבינו: כריכת הרצועה על הקיבורת היא הקשר שנאמרה עליו (״קשירה״) ואצלה נגמר חיוב הברכה. אבל קשירת הרצועה על האצבע היא אחר הברכה ובה תהיה קשירה תמה. ואין הקשר על האצבע מוכרח. (התשובה במלואה מובאת לקמן ד, ב.)
בשיעור רצועה של ראש איתא בשימושי רבא (בה״ג ד״י עמ׳ 492): ובעי שיעור דליפשי רצועה עד דמאטי לכריסא (י״ג: לטיבורא) מימינא ולחדיא מן שמאלא וליצור ביה דלתתא.
ובספר התרומה סי׳ ריא מביא משמו: מימינא נגד הלב ולחזיא משמאלא.
ברי״ף לפנינו לא מוזכר שיעור רצועה של ראש, אולם בשלטי גבורים (רמז רנז אות ה): ״יש אלפסי שכתוב בהן: דימינא עד טבורא דשמאלא עד חדייא.⁠״ כך כתב בשם האלפס גם בערוגת הבושם (מהדורת ר״א אורבך ח״ב עמ׳ 58) וגם בספר התרומה הנ״ל. ברם אם גם רבינו היה גורס כך ברי״ף למה השמיט ההבדל בין רצועת ימין לשמאל?
משנה תורה כ״י תימנייםמשנה תורה דפוסיםהוגה מספרימקורות וקישוריםהגהות מיימוניותמגדל עוזכסף משנהמעשה רקחאור שמחיד פשוטההכל
 
(יג) ומכניס רצועה של ראש בתובר שלה, ומקיף כמידת ראשו, וקושר קשר מרובע כמין דאלא. וקשר זה צריך כל תלמיד חכמיםב ללמדו, ואי אפשר להודיע צורתו בכתב, אלא בראיית העין. וכן בשל יד, קושר קשר כמין יוד, ותהיה הרצועה של יד עולה ויורדת בתוך הקשר, כדי שירחיב ויקצר בעת שירצה לקשור על ידו:
One places the straps through their handle,⁠1 leaving space for the [circumference of] one's head, and ties2 a square knot, which resembles a dalet.⁠3 Every Torah scholar should learn how to tie this knot.⁠4 It is impossible to describe this knot in writing. Rather, it must be seen.⁠5
The straps of the hand tefillin should be tied with a knot that resembles a yud.⁠6 This knot should7 allow the strap to pass through it so that it can be widened or narrowed while one is tying the tefillin on one's arm.
1. The extension of the tefillin's base described in Halachah 4.
2. The Pri Megadim writes that this knot must be tied with the specific intent that it be used for the mitzvah.
3. The Rambam's intent is that though the knot is square, the straps extending from either side each appear as the legs of a dalet. Note the Beit Yosef (Orach Chayim 32), which states that it is preferable to tie a knot which is shaped like a dalet itself. (Unlike the Rambam's knot, which is square, this knot is a right angle.) Sephardic and Chassidic custom is to follow the Beit Yosef. Ashkenazim and Yemenites follow the Rambam's view.
4. Chulin 9a mentions this as one of the basic points of knowledge which every Torah scholar should possess.
5. The Eshkol associates this statement with the interpretation (Menachot 35b) of Exodus 33:23: "And you shall see My rear,⁠" that God showed Moses the knot of His head tefillin. Since it is impossible to describe that knot, God actually showed it to Moses.
6. The Tur (Orach Chayim 32) writes that - together with the shin embossed on the head tefillin and the dalet mentioned above - this yud completes God's name ידש.
Significantly, in Halachah 1, the Rambam does not mention the yud as a "halachah transmitted to Moses on Mount Sinai.⁠" Our text of Shabbat 62a confers that status on all three of these letters. Tosafot (Shabbat, loc. cit.) suggests emending the text of that passage and conferring that status on the shin alone. The Rambam appears to take an intermediate position.
7. have a loop to
א. ד (גם ק): דל״ת. ע׳ לעיל א, יט הערה 5.
ב. ב1: חכם. וכך ד. אך בכ״מ במשנה בכ״י רבנו צורת היחיד כבפנים.
משנה תורה כ״י תימנייםמשנה תורה דפוסיםהוגה מספרימקורות וקישוריםהגהות מיימוניותמגדל עוזכסף משנהמעשה רקחיד פשוטהעודהכל
וּמַכְנִיס רְצוּעָה שֶׁלָּרֹאשׁ בַּתּוֹבָר שֶׁלָּהּ, וּמַקִּיף כְּמִדַּת רֹאשׁוֹ, וְקוֹשֵׁר קֶשֶׁר מְרֻבָּע כְּמִין דָּא״ל. וְקֶשֶׁר זֶה - צָרִיךְ כָּל תַּלְמִיד חֲכָמִים לְלָמְדוֹ. וְאִי אֶפְשָׁר לְהוֹדִיעַ צוּרָתוֹ בִּכְתָב, אֶלָּא בִּרְאִיַּת הָעַיִן. וְכֵן בְּשֶׁלַּיָּד - קוֹשֵׁר קֶשֶׁר כְּמִין יוֹ״ד, וְתִהְיֶה הָרְצוּעָה שֶׁלַּיָּד עוֹלָה וְיוֹרֶדֶת בְּתוֹךְ הַקֶּשֶׁר, כְּדֵי שֶׁיַּרְחִיב וִיקַצֵּר בְּעֵת שֶׁיִּרְצֶה לִקְשֹׁר עַל יָדוֹ.
וּמַכְנִיס רְצוּעָה שֶׁל רֹאשׁ בַּתּוֹבָר שֶׁלָּהּ. וּמַקִּיף בְּמִדַּת רֹאשׁוֹ וְקוֹשֵׁר קֶשֶׁר מְרֻבָּע כְּמִין דָּלֶ״ת. וְקֶשֶׁר זֶה צָרִיךְ כׇּל תַּלְמִיד חָכָם לְלָמְדוֹ וְאִי אֶפְשָׁר לְהוֹדִיעַ צוּרָתוֹ בִּכְתָב אֶלָּא בִּרְאִיַּת הָעַיִן. וְכֵן בְּשֶׁל יָד קוֹשֵׁר קֶשֶׁר כְּמִין יוּ״ד. וְתִהְיֶה הָרְצוּעָה שֶׁל יָד עוֹלָה וְיוֹרֶדֶת בְּתוֹךְ הַקֶּשֶׁר כְּדֵי שֶׁיַּרְחִיב וִיקַצֵּר בְּעֵת שֶׁיִּרְצֶה לִקְשֹׁר עַל יָדוֹ:
[יג] ומכניס רצועה שלראש בתובר שלה, ומקיף כמדת ראשו וקושר קשר מרובע כמין דאל. וקשר זה צריך כל תלמיד חכמים ללמדו, ואי איפשר להודיע צורתו בכתב אלא בראיית העין. וכן בשליד – קושר [קשר] כמין יוד, ותהיה הרצועה שליד עולה ויורדת בתוך הקשר כדי שירחיב ויקצר בעת שירצה לקשור על ידו:
[ט] וכן פר״י ודלא כי״מ שהרצועה עוברת מעט כמין יו״ד ובפרק ב״מ משמע בפירוש שאין שום תורה ברצועה ע״ש ע״כ:
ומכניס רצועה של ראש כו׳ עד כמין דל״ת. פרק ב״מ (דף כ״ח):
וקשר זה צריך כו׳ עד לקשור על ידו. פרק הקומץ רבה (דף ל״ה) ופ״ק דחולין (דף ט׳):
וקשר זה צריך כל תלמיד חכם וכו׳ – פרקא קמא דחולין (דף ט׳) מימרא:
קשר מרובע וכו׳. לאפוקי שלא יהיה עגול ויש שינוים בעשיית קשר זה דהעולם נהגו לעשותו כעין מ״ם סתומה דהיינו כעין צורת שני דלת״ין הפוכות ויש מהמתחסדים שעושים דלי״ת א׳ לבדה כצורת דלי״ת ממש ועיין להרב בית יוסף סוף סי׳ כ״ז.
וקשר זה צריך כל תלמיד חכם ללמדו. פ״ק דחולין דף ט׳ וקצת קשה דהתם איתא דבעי גם כן התלמיד חכם לידע כתיבה שחיטה ומילה ורבינו לא הזכיר זה לא בהלכות מילה ולא בהלכות שחיטה ומאי שנא שהזכירו גבי קשר של תפילין דוקא ואפשר דרבינו כתב זה משום שהוא דבר שאי אפשר להודיע צורתו בכתב אלא בראיית העין משא״כ מילה ושחיטה דכבר הדינים הם מבוארים ופשיטא שהת״ח ידע זה דאינו נקרא ת״ח אלא א״כ הוא בקי אפי׳ במסכת שמחות ואמרינן נמי איזהו ת״ח כל ששואלים אותו דבר הלכה בכל מקום ואומרה ומן הקריאה יודע גם כן העשיה שדבר קל הוא וכתב נמי הרי כתב רבינו שחייב כל אדם מישראל לכתוב ספר תורה לעצמו ולכך לא הזכירם כיון שהוא מבואר מתוך הכתובים ודו״ק.
ואי אפשר להודיע צורתו בכתב. והרב בית יוסף סוף סי׳ ל״ב הזכירו בכתב משם הר״י אסכנדרי ופירוש אחר משם ארחות חיים ז״ל עיין עליו.
קשר מרובע כמין דאל... קשר כמין יודשבת סב, א: ואמר אביי, ד׳ של תפילין הלכה למשה מסיני. ואמר אביי, יוד של תפילין הלכה למשה מסיני.
אולם ראה בתוד״ה שי״ן וכן בדק״ס בשם כמה ראשונים שלא היו מימרות אלה לפניהם בגמרא.
בשמושי רבא מזכיר קשרים אלה בשמותיהן ואף נותן הוראות מפורטות איך לקשור את הקשר של יד כמין יו״ד, וז״ל (בה״ג ד״י עמ׳ 492 ומשם העתקתי גם את הציורים).
וליצור ברצועה דיד יודאתא: מתלית ברישא, בתר דעבדיה הכין עבדין ברצועה שקיל חד רישא דרצועה ומהדר אפי דתפילי לאפיה ומעייליה לרישא דרצועה משמאליה ומפקיה לימיניה ושקיל ההוא רישא ומעפיה כי היכי דיהי רישא מלעיל והויין תלתא חדא רישא אריכתא דרצועה מתתאי ומטין לקמא דגברא וחדא רישא דרצועה זוטרתי מעילאי מעיף והדר רישיה לאפי גברא והדר משרייה לאכרכה לההיא רישא מלתתאי מסטר ימיניה וכריך רישא עלייהו בעייליה לגאו והוי חד. ובעי דלימטי⁠(ה) (מתולתא) [רצועתא] כד קשיר בדרעא עד אצבע צרדה דתנן שיעור רצועות תפילין שליד עד שיגיע לאצבע צרדה.
הרב יהודא שנברגר נ״י צייר את הציורים הבאים, המסבירים את הכתוב בטכסט. וכן תירגם את הקטע (הסימונים 1, 2, 3, הנוספים בתרגום. מתייחסים למספרים המופיעים בציורים).
[ראה ציור א] ״לוקח קצה אחד של הרצועה ומפנה את התפילין אליו ומכניס את הקצה מצדו השמאלי ומוציא לימינו ולוקח אותו קצה ומקפלו באופן שיהא ראשו מלמעלה ונמצאים שלשה [ראשים, ראשו] אחד ארוך של הרצועה מלמטה (1) ומוטה כלפי האדם [הקושר] וראש אחד קטן מלמעלה [בכיוון הנגדי] (2) מקפל ומחזיר גם אותו כלפי האדם. (3) [ראה ציור ב] אחר כן משחיל את הארוך (1) לתוך אותו ראש [קצר] מלמטה מצד ימין. [ראה ציור ג] וכורך את הראש [השלישי] עליה ומכניסו לפנים״.
צריך כל תלמיד חכמים ללמדוחולין ט, א: ואמר רב יהודה אמר רב, תלמיד חכם צריך שילמוד ג׳ דברים, כתב, שחיטה, ומילה. ורב חנניא בר שלמיא משמיה דרב אמר, אף קשר של תפילין, וברכת חתנים, וציצית.
יש תמהין שרבינו כתב כאן שתלמיד חכם צריך ללמוד קשר של תפילין אבל את כל שאר חמשת הדברים שצריך ללמוד לכאורה השמיטם כולם. ובפירוש המשנה גיטין ו, ז כתב: ״אין זה מן הנמנע שבית דין הגדול לא ידעו לכתוב, לפי שהתנאי בבית דין שיהו חכמים לא שיהו לבלרים.⁠״ לכאורה משמע מדבריו שדברי רב יהודה אמר רב אינן אלא עצה טובה, אלא שאם כן למה פסק כאן שצריך תלמיד חכם ללמוד הקשר של תפילין?
אמנם הרואה יראה שאין כאן השמטה כלל. נעיין בכל דבר בנפרד.
א) כתב. לקמן ז, א פסק רבינו: ״מצות עשה על כל איש ואיש מישראל לכתוב ספר תורה לעצמו... ואם כתבו בידו הרי הוא כאילו קבלו מסיני וכו׳⁠ ⁠⁠״ נמצא שבאמת לא רק תלמיד חכם אלא כל איש ואיש מישראל ראוי לו לכתוב ספר תורה בידו, ואם לא למד כתב איך יכתוב בידו? אולם ״אין זה מן הנמנע״ שחכם לא ידע לכתוב אבל ודאי ראוי לו ללמוד כדי שיוכל לכתוב ספרו.
ב-ג) שחיטה, מילה. ראה בהלכות ברכות יא, יא הבאתי תשובת רבינו שהוא סמך על סוגיית הגמרא פסחים ז, ב וז״ל: אנן אההוא מימרא דבפסחים סמכינן ואכולהו שנויי. בסוגיא שם מתבאר שאבי הבן חייב למול בעצמו ולפיכך מברך ״למול את הבן״, וכן בפסח וקדשים חייב הבעלים לשחוט בעצמו כמו שנצטוה בכתוב ׳וסמך ידו ושחט׳ (ויקרא א, ד-ה) ולפיכך מברך ״לשחוט״. (הל׳ ברכות יא, יב וראה מילה א, א: ומצוה על האב למול את בנו ועל הרב למול את עבדיו וכו׳.) זה אמור בכל אדם ולא רק בתלמיד חכם. נמצא שבאמת כל אדם ראוי לו ללמוד שחיטה ומילה.
ה) ברכת חתנים. ראה ברכות נ, א: תניא... ומברכותיו של אדם ניכר אם תלמיד חכם הוא אם לאו. הדברים אמורים בכל הברכות ולא בברכת חתנים בלבד. נמצא שהתנא בברייתא חולק על רב חנניא בר שלמיא שמצריך לתלמיד חכם ללמוד דווקא ברכת חתנים, והוא סובר שידיעת הברכות אינה ענין שמחייבין בה תלמיד חכם במיוחד אלא אדרבה זהו סימן להכרת תלמיד חכם, כי הכל צריכין לדעת הלכות ברכות ומי שיודע ניכר שהוא תלמיד חכם. ממילא אין מקום לפסוק שתלמיד חכם צריך ללמוד דווקא ברכת חתנים, הואיל ואם אינו יודע כל הברכות אינו תלמיד חכם.
ו) ציצית. ראה בהלכות ציצית ג, יב ״גנאי גדול הוא לתלמיד חכמים שיתפלל והוא אינו עטוף״ ציצית. וייחד תלמיד חכם מפני שלסתם בן אדם יש אמתלה שמא אינו יודע לקשור הקשרים של ציצית מה שאין כן תלמיד חכם שצריך ללמוד, (ראה שם שביארתי הדברים.)
לא נשאר כי אם ד) קשר של תפילין וכתבו רבינו כאן שהוא מקומו.
בראיית העיןבמנחות לה, ב: ׳והסרתי את כפי וראית את אחרי׳ (שמות לג, כג) – אמר רב חנא בר ביזנא אמר ר״ש חסידא, מלמד שהראה לו הקב״ה למשה קשר של תפילין.
בחידושי הרשב״א ז״ל (לברכות ו ד״ה ולענין): פי׳ רב האי גאון ז״ל זה לשונו הכי פירשו רבנן שהראה הקב״ה למשה קשר תפילין והנחת תפילין ולימדו במראית העין כדרך שלימדו מעשה המשכן שנאמר ׳ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן׳ (שמות כה, ט) ככל ׳אשר אתה מראה בהר׳ (שם שם, מ).
הרצועה של יד עולה ויורדת וכו׳ – השווה הלכות מקואות ג, כב בענין קשרים החוצצין בטבילה: ואלו צריכין שיבואו בהם מים... ותפילה של ראש בזמן שאינה קבועה ברצועה, ושל זרוע בזמן שהיא עולה ויורדת. מקורו הוא מן המשנה מקואות י, ד אלא שבמשנה הקודמת מבואר ״של זרוע בזמן שאינה עולה ויורדת״ אין צריך שיבואו בה מים. הרי שלא כל התפילין היו עשויין באופן שתהא עולה ויורדת. על כן צריך לומר שרבינו משמיענו כאן עצה טובה בלבד, כי מי שעושה קשר כזה שאינה עולה ויורדת על כרחו יצטרך להתיר הקשר בעת שמעלה את התפילה על זרועו ושוב יקשרנו מחדש כי על הזרוע לא תעמוד התפילה במקומה ללא קשר, ולא כמו תפילה של ראש שמונחת שם ולא תפול. אבל אם עושה הקשר באופן שהרצועה עולה ויורדת לא יצטרך לקשור מחדש בכל פעם, ויספיק לו להדק את הרצועה בלבד. הידוק זה אף הוא נקרא קשירה, שלא תאמר הואיל ואמרה תורה ׳וקשרתם׳ צריך דוקא לעשות קשר שלם מחדש בכל פעם. זהו שמסיים רבינו כדי שירחיב ויקצר בעת שירצה לקשור על ידו – ״לקשור״ זה על כרחך פירושו הידוק בלבד. (ראה תוספות מנחות לה, ב ד״ה משעת שנחלקו רבינו אליהו מפריש ז״ל ורבנו תם ז״ל, ודעת רבינו כר״ת.)
משנה תורה כ״י תימנייםמשנה תורה דפוסיםהוגה מספרימקורות וקישוריםהגהות מיימוניותמגדל עוזכסף משנהמעשה רקחיד פשוטההכל
 
(יד) הרצועות של תפילין, בין של ראש בין של יד, פניהם החיצונים שחורים, וזו היא ההלכה שלמשהא מסיני. אבל אחורי הרצועות, הואיל ומבפנים הם, אם היו ירוקות או לבנות, כשרות. אדומות לא יעשה, שמא תיהפך הרצועה וגנאי הוא לו. ולא יהיו אחורי הרצועה לעולם אלא כעין הקציצה, אם ירוקה, ירוקין, ואם לבנה, לבנים. ונואיב הוא לתפילין שיהיו כולן שחורות, הקציצה והרצועה כולה:
The outer surface of the straps of both the head and the arm tefillin must be black.⁠1 This is a halachah transmitted to Moses on Mount Sinai.⁠2
In contrast, with regard to the inner surface, since it faces the inside, it is acceptable if it is green or white.⁠3 One should not make this [side of the straps] red, since it will be embarrassing for him if they become overturned.⁠4
The back of the straps should be the same color as the compartment;⁠5 if it is green, they should be green; if it is white, they should be white.⁠6 It is attractive for tefillin to be entirely black, the compartments7 and the entire strap.⁠8
1. The Shulchan Aruch (Orach Chayim 33:4) states that it is preferable that the straps be dyed black by a Jew with the intent that they be used for the mitzvah of tefillin. According to the Ramah, this is an absolute requirement.
2. The straps must remain black at all times. Frequently, after the tefillin have been worn for an extended period, the dye on the straps begins to fade (in particular, near the knots). Since the color of the straps is "a halachah transmitted to Moses on Mount Sinai,⁠" the tefillin are unacceptable if that color has faded. Accordingly, from time to time, it is desirable to check the straps and, if necessary, dye them again (Mishnah Berurah 33:19).
3. or any other color (Shulchan Aruch, Orach Chayim 33:3).
4. People might think that he is infested with skin ulcers and it is the blood oozing from them which makes the straps red (Rashi, Menachot 35a).
5. before it is dyed; alternatively, the color of the underside of the compartment (Kin'at Eliyahu).
6. i.e., it should be the natural color of the leather.
7. The Shulchan Aruch (Orach Chayim 32:40) uses the expression, "It is a mitzvah that they be black.⁠" The Nodah B'Yehudah (Orach Chayim 1) cites the Jerusalem Talmud (Megillah 1:9), which states that it is a halachah transmitted to Moses on Mount Sinai that the compartments be black. The Rambam, however, does not consider dyeing the compartments an obligation of this nature.
8. i.e., both sides. This practice was never widely accepted (Beit Yosef, Orach Chayim 33).
א. ב2-1, ת3-2 (מ׳ההלכה׳): הלכה למשה. ד (מ׳היא׳): הלכה למשה. אך כוונת רבנו לרמוז לאמור לעיל א, א.
ב. ד: ונוי. ע׳ מנין המצוות הקצר שבהקדמת החיבור, ל״ת ד׳, הערה 2.
משנה תורה כ״י תימנייםמשנה תורה דפוסיםהוגה מספרימקורות וקישוריםהגהות מיימוניותמגדל עוזתשובות רדב״ז על משנה תורהכסף משנהמעשה רקחמרכבת המשנהצפנת פענחיד פשוטהעודהכל
הָרְצוּעוֹת שֶׁלַּתְּפִלִּין, בֵּין שֶׁלָּרֹאשׁ בֵּין שֶׁלַּיָּד - פְּנֵיהֶן הַחִיצוֹנִים שְׁחֹרִים, וְזוֹ הִיא הַהֲלָכָה שֶׁלְּמֹשֶׁה מִסִּינַי. אֲבָל אֲחוֹרֵי הָרְצוּעוֹת - הוֹאִיל וּמִבִּפְנִים הֵן, אִם הָיוּ יְרֻקּוֹת אוֹ לְבָנוֹת, כְּשֵׁרוֹת; אֲדֻמּוֹת לֹא יַעֲשֶׂה, שֶׁמָּא תֵּהָפֵךְ הָרְצוּעָה, וּגְנַאי הוּא לוֹ. וְלֹא יִהְיוּ אֲחוֹרֵי הָרְצוּעָה לְעוֹלָם אֶלָּא כְּעֵין הַקְּצִיצָה: אִם יְרֻקָּה - יְרֻקִּין; וְאִם לְבָנָה - לְבָנִים. וְנוֹאי הוּא לַתְּפִלִּין שֶׁיִּהְיוּ כֻּלָּן שְׁחֹרוֹת, הַקְּצִיצָה וְהָרְצוּעָה כֻּלָּהּ.
הָרְצוּעוֹת שֶׁל תְּפִלִּין בֵּין שֶׁל רֹאשׁ בֵּין שֶׁל יָד פְּנֵיהֶם הַחִיצוֹנִים שְׁחוֹרִים וְזוֹ הֲלָכָה לְמֹשֶׁה מִסִּינַי. אֲבָל אֲחוֹרֵי הָרְצוּעוֹת הוֹאִיל וּמִבִּפְנִים הֵן אִם הָיוּ יְרֻקּוֹת אוֹ לְבָנוֹת כְּשֵׁרוֹת. אֲדֻמּוֹת לֹא יַעֲשֶׂה שֶׁמָּא תֵּהָפֵךְ הָרְצוּעָה וּגְנַאי הוּא לוֹ. וְלֹא יִהְיֶה אֲחוֹרֵי הָרְצוּעָה לְעוֹלָם אֶלָּא כְּעֵין הַקְּצִיצָה אִם יְרֻקָּה יְרֻקִּין וְאִם לְבָנָה לְבָנִים. וְנוֹי הוּא לַתְּפִלִּין שֶׁיִּהְיוּ כֻּלָּן שְׁחוֹרוֹת הַקְּצִיצָה וְהָרְצוּעָה כֻּלָּהּ:
[יד] הרצועות שלתפילין, בין שלראש בין שליד, פניהם החיצונים שחורים; וזו היא ההלכה שלמשה מסיני, אבל אחורי הרצועות הואיל ומבפנים הם, אם היו ירוקות או לבנות – כשרות. אדומות לא יעשה, שמא תהפך הרצועה וגנאי הוא לו. ולא יהיו אחורי הרצועה לעולם אלא כעין הקציצה, אם ירוקה – ירוקין, ואם לבנה – לבנים. ונואי הוא לתפילין (כדי) שיהיו כולן שחורות הקציצה והרצועה כולה:
[י] אבל בספר התרומה כתב דשמא גם עור בתים צריך להיות שחור וכן ספר המצות ע״כ:
הרצועות של תפילין כו׳ עד מסיני. פרק ב״מ (דף כ״ח) ופרק המוציא (דף ע״ח) ופרק הקומץ רבה (דף ל״ה):
אבל אחורי כו׳ עד והרצועה כולה. פרק הקומץ רבה (שם):
שאלת ממני אודיעך דעתי בלשון הרמב״ם ז״ל בהלכות תפילין וז״ל: ולא יהיה אחורי הרצועות לעולם אלא כעין הקציצה אם ירוקה ירוקים ואם לבנה לבנים ונוי הוא לתפילין שיהיו כולם שחורות הקציצה והרצועה כולה – וקשיא לך כיון דקאמר ולא יהיה אחורי הרצועות וכו׳ משמע דמדינא הכי הוא והיכי קאמר אחר כך ונוי הוא לתפילין משמע דמשום נוי לבד הוא.
תשובה: אם כן לפי דבריך לא קיימו ישראל מצות תפילין שהרי אין צובעין אחורי הרצועות שחור אלא שיעור לשונו ז״ל כך הוא ולא יהיה אחורי הרצועה לעולם אלא כעין הקציצה אם עשה הקציצה ירוקה או לבנה אבל אם עשה הקציצה שחורה אפילו שיהיה אחורי הרצועה לבנה לית לן בה ומיהו נוי הוא לתפילין שיהיו כולם שחורות הקציצה והרצועה כולה ותרתי נוי קאמר שתהיה הקציצה שחורה ולא משאר גוונים ושתהיה אחורי הרצועה ג״כ שחורה ונמצאו ישראל מקיימים מצות תפילין אע״פ שאין מקיימין נוי מצוה ברצועות. תדע שכן הוא דאי האי דקאמר ולא יהיה [אחורי] הרצועות וכו׳ בכל הגוונים קאמר מה הוצרך לפרש אם ירוקה ירוקים ואם לבנה לבנים אלא ודאי באלו הגוונים וכיוצא בהם בעינן שתהיה הרצועה כעין הקציצה אבל בקציצה שחורה לא בעינן אלא פני הרצועה שחורה לבד משום הלכה למשה מסיני. הא למדת שכל הגוונין כשרים בקציצה אבל אדומות הם גנאי ואם רצועות אדומות גנאי כ״ש הקציצה עצמה והקציצה שחורה מצוה לנוי וכן הרצועות ואם הקציצה שחורה אע״פ שיהיה גוון אחורי הרצועה משאר גוונים חוץ מאדומות שפיר דמי [ואם] הקציצה משאר גוונים צריך שיהיה אחורי הרצועה מגוון הקציצה והטעם כיון לשנות הקציצה מהנוי שלה להיות שחורה אין ראוי שיעשה שני שינויים לעשות אחורי הרצועה שלא מעין הקציצה אבל בזמן שהקציצה שחורה נאה לית לן בה אם יעשה אחורי הרצועה משאר גוונים חוץ מאדום ומיהו נוי התפילין שיהיה הכל שחור.
ויש ספרים שכתוב בהם וגנאי הוא לתפילין שיהיו כולם שחורות הקציצה והרצועה כולה ולפי גרסא זו אם הקציצה שחורה צריך שיהיה אחורי הרצועה שלא מגוון הקציצה וטעות הוא שנפל בספרים דהשתא ומה אם הקציצה משאר גוונים צריך שתהיה הרצועה כעין הקציצה בזמן שהקציצה שחורה נהי דלא בעי שיהיה כגוון שלה אבל שיהיה גנאי אם עשה אותה שחורה לא אמרה אדם מעולם. ותו דאי הכי לא הוה ליה למימר אלא גנאי הוא לתפילין שתהיה הרצועה כולה שחורה שהרי אפי׳ לפי גרסא זו מודים שאין גנאי לקציצה שתהיה שחורה ודבר ברור הוא לא היה ראוי להטריח הקולמוס עליו.
ומ״מ למדנו שמי שרוצה לקיים נוי המצוה יצבע גם אחורי הרצועה שחור והכי משמע מדברי הרא״ש ז״ל שכתב יש שעושים בתים של תפילין מעור לבן דלא נאמר שחורות אלא ברצועות מ״מ נויי תפילין הוא שיהיה הכל שחור ומדקאמר הכל שחור משמע דאחורי הרצועה נמי קאי דאי אקציצה הכי הו״ל למימר ומ״מ נויי תפילין שיהיו שחורות דאי לאשמעינן דפני הרצועות שחורים לא משום נוי היא אלא הלכה למשה מסיני הוא. והא דאמרינן בגמרא פרק הקומץ את המנחה אמר רב נחמן ונוייהן לבר רב אשי הוה קאי קמיה דמר זוטרא אתהפכא ליה רצועה דתפילין אמר ליה ולא סבר לה מר ונוייהן לבר א״ל לאו אדעתא ומשמע לכאורה דאחורי הרצועה היה לבן. לא קשיא דלעולם אחורי הרצועה שחור היה ג״כ אבל ניכר הוא פני הרצועה מאחורי הרצועה שזה שחור ומבהיק וזה שחור ואינו מבהיק וזה דבר נראה לעין וזהו שאמרו ונוייהן שהנוי הוא שחור מבהיק וצריך שיהיה לצד חוץ ולא אמרו ושחרותן לבר אלא נוי השחרות לבר ומכאן למדו שנוי התפילין הוא שיהיה הכל שחור וטעמא דמסתברא הוא כיון שהלכה למשה מסיני הוא שיהיה פני הרצועה שחור ממילא ידעינן שהשחור מובחר לתפלין א״כ נוי הוא שיהיה הכל שחור אפילו אחורי הרצועה ואיך יעלה על לב לומר שהלבן ברצועה עדיף מהשחור עד שתאמר שהוא גנאי שיהיה שחור.
וכן יש לדקדק מלשון רש״י ז״ל שכתב לישנא אחרינא נוייהן של רצועות שהם חלוקות מצד אחד וצבועות שחור והוא נוייהן ומדלא קאמר שצד אחד לבן וצד אחד שחור אי נמי שחלוקות מצד אחד שצבועות שחור משמע דהאי וצבועות שחור אכולה רצועה קאי אלא שצד פנים חלוק מצד אחר שזה משחיר טפי מפני שהוא חלק ומבהיק. ואע״פ שידעתי שיש חולקין שאומרים דאפילו לנוי לא בעינן שיהיו אחורי הרצועות שחורות מ״מ מודים הם דאינו גנאי ומה שאין מדקדקין לעשות אחורי הרצועה שחורות סומכים על האומרים דלא אמרינן נוי תפילין אלא לענין הקציצה שתהיה שחורה כמו פני הרצועה אבל אחורי הרצועה לא איכפת לן אבל מי שרוצה להתנאות במצוה לדעת הרמב״ם ז״ל יצבע גם אחורי הרצועה שחור ואפ״ה ידקדק שלא תתהפך הרצועה לא של ראש ולא של יד אלא שתהיה פני הרצועה לבר וזהו פי׳ נוייהן לבר ואם נתהפכה הרצועה יש בתשובת הגאונים ז״ל שצריך לישב בתענית יום אחד. ומה שכתב הטור וז״ל כתב הרמב״ם ז״ל שאם לא יעשה הבתים שחורים יעשה הרצועה מצבע הבתים ע״כ. לאו למימרא שאם יעשה הבתים שחורים לא יעשה הרצועה שחורה אלא ה״ק אינו מחוייב לעשותה שחורה אבל נוי הוא שיעשה הכל שחור וק״ל.
הרצועה של תפילין וכו׳ – בפרק הקומץ (מנחות דף ל״ה) אמר רבי יצחק רצועות שחורות הל״מ ואוקימנא לה מבחוץ אבל מבפנים מאיזה צבע שירצה חוץ מאדום משום גנאי ודבר אחר מאי גנאי ודבר אחר מבפנים איכא זימנין דמתהפכא. והא דאמרי׳ משום גנאי יש מפרשים שמא יאמרו שמיפה עצמו למצוא חן בעיני הזונות ודבר אחר כהני עכו״ם שעושין סימנין מבגד אדום. ורש״י ז״ל פירש גנאי שמא יאמרו מדם חטיטיו נצבעו ודבר אחר שמא יאמרו אשתו נדה בעל ונצבעו בדם. ורבינו כתב טעם דגנאי לבד ולא חשש לכתוב עוד או שמא לא היה בגירסתו.
ומ״ש: ולא יהיה אחורי הרצועה וכו׳:
הרצועות וכו׳. מנחות דף ל״ה אמר רבי יצחק רצועות שחורות הלכה למשה מסיני וכו׳ כדברי רבינו ועיין להרב בית יוסף סימן כ״ז.
אלא כעין הקציצה. משמע דהקציצה דהיינו הבית עצמו אין קפידא שיהיו שחורים אלא מאיזה צבע שירצה וכ״כ התוספות שם ד״ה רצועות שחורות יש שעושים בתים של תפילין מקלף לבן דלא בעינן שחורות אלא רצועות מפי רבי ע״כ וכ״כ הרא״ש ז״ל ושם ראיתי להרב לחם חמודות שהשיג על ר׳ מרדכי יפה בעל הלבושים ז״ל שכתב בסי׳ ל״ב סעיף מ׳ וז״ל הלכה למשה מסיני שיהיו שחורות בין הבתים בין הרצועות והיינו דוקא לעיקר מצותן מיהו אם עשאן מצבע אחר כשר ע״כ והקשה עליו דהבתים שיהיו שחורות אינו הלכה למשה מסיני כלל כי זה לא נמצא בשום מקום ועוד הקשה למ״ש ומיהו אם עשאן מצבע אחר כשר דזה אינו דאם לא עשה הרצועות שחורות הם פסולים ודאי עיי״ש ומלבד מה שהקשה הרב ז״ל עוד יש לתמוה דהוא סותר את עצמו דשם בסימן ל״ג ס״ד כתב וז״ל וכיון שצריכים להיות שחורות מהלכה צריך שישחירם ישראל וכו׳ משא״כ בעור הבתים שמפני שאין צריכים להיות שחורות משום הלכה אלא משום נוי ואפילו אם לא הושחרו כשרות לפיכך גם אם הושחרו ע״י גוי כשרות שאין מעשה זה לשם צורך תפילין ע״כ ושם כתב דהלחם משנה שהבתים יהיו שחורות אתמהא טובא ולדעתי שאיזה תלמיד טועה כתבו ולשון הטור שם הטעהו שכתב ויהיו מרובעים ושחורים ואם עשאם מצבע אחר כשרים אלא שעיקר מצותן להיות שחורים ע״כ וסבר דכי היכי דהרבוע הוא הלכה למשה מסיני כן השחרות הלכה למשה מסיני ועלה קאמר ואם עשאה וכו׳ שהוא ממש כדברי הלבוש ז״ל אמנם האמת יורה דרכו שאין זו כוונת הטור וק״ל.
ונוי הוא לתפילין שיהיו כולם שחורות וכו׳. עיין בהרב ב״י או״ח סי׳ ל״ג ובהכנסת הגדולה שם הביא דהרדב״ז ז״ל פירש דברי רבינו כמ״ש הרב ב״י וסיים ומי שירצה להתנאות במצוה לדעת הרמב״ם יצבע גם אחורי הרצועה שחור ואין אנו נוהגים כן ע״כ ועיין מ״ש רבינו בסוף הפרק.
כעין הקציצה. רבנו מפרש כן הא דמנחות דף ל״ה אין קושרין אותן אלא במינן ודלא כפרש״י.
אדומות לא יעשה. עי׳ בכסמ״ש ועי׳ תוספתא שבת פ״ז דחוט אדום הוא מדרכי אמורי ועיין ברכות ד׳ כ׳ ע״א גבי כרבלתא ע״ש:
הרצועות... שחורין וכו׳ – מנחות לה, א: א״ר יצחק, רצועות שחורות הלכה למשה מסיני. מיתיבי, תפילין אין קושרין אותן אלא במינן בין ירוקות בין שחורות בין לבנות; אדומות לא יעשה מפני גנאי ודבר אחר... קתני מיהת בין ירוקות בין שחורות ובין לבנות. לא קשיא. כאן מבפנים, כאן מבחוץ (בלבד צריך דווקא שחורות). אי מבפנים, מאי גנאי ודבר אחר איכא (ולמה אסרו אדומות)? זימנין דמתהפכין ליה (ונראה האודם).
״אין קושרין אותן אלא במינן״ ניתן לפרש שהרצועות תהיינה ממינן של התפילין, דהיינו מעור בהמה טהורה ולא של צמר ולא של פשתן וכיו״ב, כמבואר לעיל בהלכה יב וכן בסמוך הלכה טו. אלא שאם כן למה הוסיף התנא בברייתא לפרש ״בין ירוקות בין שחורות בין לבנות״? הלא מספיק היה אילו אמר ״אבל לא יעשה אדומות״ ומתוך כך הייתי יודע שכל שאר הצבעים מותרים. אלא משמע שגם זה מוסב למעלה על ״אין קושרין אותן אלא במינן״, והמונח ״מינן״ כולל גם הצבע. פירוש: אם הקציצות ירוקות אף הרצועות ירוקות, ואם הקציצות שחורות אף הרצועות כך וכו׳. (וכן פירש רבינו מנוח ז״ל.)
והשווה הלכות ציצית ב, ח שהראב״ד ז״ל הבין בדעת רבינו בטלית שהיא כולה אדומה או ירוקה או משאר צבעונין עושה חוטי הלבן שלה כעין צבעה, אם ירוקה – ירוקין, ואם אדומה – אדומין. והוא על פי הברייתא מנחות מא, ב ״טלית אין פוטר בה אלא מינה״, ומוכח מן הסוגיא שם שהמדובר הוא במיני צבעונין, ופירש ״מינה״ לא רק החומר ממנו עשוי הבגד אם צמר אם פשתן וכו׳ אלא גם הצבע. כך יש לומר גם לעניננו שאמרו ״תפילין אין קושרין אותן אלא במינן״ – הכוונה היא לא רק שאין עושין רצועות אלא מעור טהורה כי אם גם שהצבע יהיה דומה, ובפרט שכאן יש הוכחה על כך מלשון הברייתא.
וגנאי – בעיטור הל׳ תפילין חלק ד: ורב עמרם בתשובותיו – גנאי שדומה לתכשיטי נשים, ודבר אחר צרעת.
ויש עוד פירושים שונים בראשונים.
ונואיבמנחות לה, ב בענין הרצועות: אמר רב נחמן, ונוייהן לבר. רב אשי הוה יתיב קמיה דמר זוטרא, איתהפכא ליה רצועה דתפילין. אמר ליה, לא סבר לה מר ונוייהן לבר? אמר ליה, לאו אדעתאי.
הנה פניהן החיצוניות של הרצועות הן שחורות מהלכה למשה מסיני, וכאן נקרא הצד החיצוני השחור ״נוייהן״, הרי שנוי הוא לתפילין שיהיו שחורין (רש״י שם לשון אחר ד״ה ונוייהן).
בירושלמי מגילה ד, ט על המשנה ״העושה תפילתו עגולה סכנה ואין בה מצוה... ציפה זהב הרי זו דרך החיצונין״; תנה רבי יוסה בן ביביי, תפילין מרובעות שחורות הלכה למשה מסיני.
אולם בבבלי מפורש שההלכה למשה מסיני היא רק על מרובעות ולא על שחורות. ברם גם בירושלמי זה מוכרח הואיל והמשנה מחלקת בין עגולה לציפה זהב, ואם שתיהן מהלכה למשה מסיני למה אמרו על עגולה שאין בה מצוה, ועל ציפה זהב שהיא דרך חיצונים? אלא נראה שציפה זהב אף שאינה שחורה פסולה מטעמים אחרים. (אולם עיין רש״י סנהדרין מח, ב ד״ה פסולות.) ושמא יש לומר שר׳ יוסה בא לפרש רק הרישא שהעושה תפלתו עגולה אין בה מצוה, ומשמיענו שאפילו עשאה שחורה שכך הוא נוי של תפילין להיות שחורה מכל מקום צריך דווקא מרובעות ולא עגולה שכן היא הלכה למשה מסיני מרובעות. כדרכנו למדנו שטוב לעשות את הקציצה שחורה. ומאחר שצד הפנימי של הרצועה ראוי להיות כעין הקציצה נמצא נוי תפילין הוא שהרצועה כולה בין מבחוץ ובין מבפנים תהיה שחורה.
משנה תורה כ״י תימנייםמשנה תורה דפוסיםהוגה מספרימקורות וקישוריםהגהות מיימוניותמגדל עוזתשובות רדב״ז על משנה תורהכסף משנהמעשה רקחמרכבת המשנהצפנת פענחיד פשוטההכל
 
(טו) העור שמחפין בו התפילין ושעושין ממנו הרצועות, הוא עור בהמה או חיה או עוף הטהורים, ואפילו נבילות וטריפות שלהן. ואם עשה מעור טמאים, או שחיפה תפילין בזהב, פסולות. ועור הרצועות צריך עבדהא לשמן, אבל העור שמחפין בו אינו צריך עבדה כלל, אפילו עשהו מצה כשר. ומקומות הרבה נהגו לחפות אותן בעור מצה:
The leather used to cover the tefillin1 and from which the straps are made should come from a kosher species of animal, beast, or fowl. Even when these animals died without being ritually slaughtered or were treifah, [their hides are nevertheless acceptable].⁠2 If, however, leather from a non-kosher species3 was used or if they were covered with gold, they are not acceptable.⁠4
The leather used for the straps must be processed with the intent that it be used for the mitzvah.⁠5 In contrast, the leather used to cover the tefillin6 need not be processed at all.⁠7 It is even acceptable if it is made from matzah.⁠8 [Indeed,] this is the practice in many communities.⁠9
1. i.e., the compartments
2. Shabbat 108a derives this concept through the exegesis of Exodus 13:9, "So that the Torah of God will be in your mouths.⁠"
3. since it is not permitted to be eaten, it may not be used for tefillin
4. The Rambam appears to be stating that the compartments themselves may not be made from leather from a non-kosher species or from gold. The Shulchan Aruch (Orach Chayim 32:48), adds that this prohibition forbids attaching these substances to kosher tefillin.
5. If it was not processed with this intent, it is unacceptable (Shulchan Aruch HaRav 33:3; Mishnah Berurah 33:17).
6. i.e., the compartments
7. Accordingly, if processed, it is not necessary that it be processed with the intent that it be used for a mitzvah.
The Rambam's view is not accepted by most authorities. Rabbenu Asher states that the leather must be processed and that the processing must be carried out with the intent that the leather be used for the mitzvah. The Shulchan Aruch (Orach Chayim 32:37) accepts Rabbenu Asher's view, but writes that if no other tefillin are available, it is possible to rely on the Rambam's opinion.
8. Shabbat 79a describes this as leather which was not processed with flour and salt and, therefore, likened to matzah, which is simple, without any flavoring.
9. In one of his responsa, the Rambam writes that such leather is used because it is easier to shape. Others state that such leather becomes firmer.
א. ב1: לעבדן. ובסמוך: עיבוד. ב2: לעבדו. ובסמוך: עבודה. ד (גם ק): עיבוד. וכן בסמוך. ע׳ לעיל א, י והערה 6 שם.
משנה תורה כ״י תימנייםמשנה תורה דפוסיםהוגה מספרימקורות וקישוריםתשובות הרמב״ם הקשורות למשנה תורהתשובות ר׳ אברהם בן הרמב״ם על משנה תורההגהות מיימוניותמגדל עוזכסף משנהמעשה רקחצפנת פענחיד פשוטהעודהכל
הָעוֹר שֶׁמְּחַפִּין בּוֹ הַתְּפִלִּין וְשֶׁעוֹשִׂין מִמֶּנּוּ הָרְצוּעוֹת - הוּא עוֹר בְּהֵמָה אוֹ חַיָּה אוֹ עוֹף הַטְּהוֹרִים, וַאֲפִלּוּ נְבֵלוֹת וּטְרֵפוֹת שֶׁלָּהֶן. וְאִם עָשָׂה מֵעוֹר טְמֵאִים אוֹ שֶׁחִפָּה תְּפִלִּין בְּזָהָב - פְּסוּלוֹת. וְעוֹר הָרְצוּעוֹת צָרִיךְ עֲבָדָה לִשְׁמָן. אֲבָל הָעוֹר שֶׁמְּחַפִּין בּוֹ - אֵינוֹ צָרִיךְ עֲבָדָה כְּלָל; אֲפִלּוּ עָשָׂהוּ מַצָּה - כָּשֵׁר. וּמְקוֹמוֹת הַרְבֵּה נָהֲגוּ לְחַפּוֹת אוֹתָן בְּעוֹר מַצָּה.
הָעוֹר שֶׁמְּחַפִּין בּוֹ הַתְּפִלִּין וְשֶׁעוֹשִׂין מִמֶּנּוּ הָרְצוּעוֹת הוּא עוֹר שֶׁל בְּהֵמָה אוֹ חַיָּה אוֹ עוֹף הַטְּהוֹרִים וַאֲפִלּוּ נְבֵלוֹת וּטְרֵפוֹת שֶׁלָּהֶן. וְאִם עָשָׂה מֵעוֹר טְמֵאִים אוֹ שֶׁחִפָּה תְּפִלִּין בְּזָהָב פְּסוּלוֹת. וְעוֹר הָרְצוּעָה צָרִיךְ עִבּוּד לִשְׁמָהּ. אֲבָל בְּעוֹר שֶׁמְּחַפִּין בּוֹ אֵינוֹ צָרִיךְ עִבּוּד כְּלָל אֲפִלּוּ עֲשָׂהוּ מַצָּה כָּשֵׁר. וּמְקוֹמוֹת הַרְבֵּה נָהֲגוּ לַעֲשׂוֹת אוֹתָן בְּעוֹר מַצָּה:
[טו] העור שמחפין בו התפלין ושעושין ממנו הרצועות הוא עור בהמה או חיה או עוף הטהורים, ואפילו נבלות וטריפות שלהן. ואם עשה מעור טמאים או שחיפה תפילין בזהב – פסולות. ועור הרצועות צריך עבדה לשמן. אבל העור שמחפין בו אינו צריך עבדה כלל; אפילו עשהו מצה כשר. ומקומות הרבה נהגו לחפות אותן בעור מצה:
שאלה ילמדנו רבנו היריעות שנעשו לשם ספר תורה היעשו מהן רצועות לתפלין או לא. יורנו אדוננו.
תשובה: אם לא נכתב בהן ספר תורה אלא הוכנו בלבד לספר תורה מותר לעשות מהן רצועות של תפלין וכתב אברהם ביר׳ משה זצו״ל.
[כ] אבל בספר התרומה פסק דגם עור הבתים צריך עיבוד לשמן מדתניא ציפן זהב פסולות ובעור הבתים כתוב שי״ן והוי גוף הקדושה ומותר לעשות עור הבתים מקלף מעובד לשמן ואע״פ שהוא דק מיקרי שפיר עור דלא גרע מעוף טהור דחשיב עור וכותבים עליו תפילין ועוד דתניא יכתבם על ד׳ עורות ואם כתבן על עור אחד יצא אלמא דקלף איקרי עור. ואע״ג דלענין הוצאת שבת חלוקים עור וקלף בשיעוריהן אין קפידא בכך ויש אומרים שטוב והגון לעשות מקלף שליל מפני שלא נעבדה בו (עבירת) תשמיש וגם טוב ונוח לעשות בו קמט הבתים והשיני״ן עד כאן. וכן ספר המצות:
העור שמחפין כו׳ עד פסולין. בשימושא רבה ופרק התכלת (דף מ״ב):
ועור הרצועה כו׳ עד שלא יעשה אותן. פרק עומד ויושב (דף כ״ד):
העור שמחפין בו וכו׳ – פרק נגמר הדין (סנהדרין מ״ח:) ת״ר ציפן זהב או שטלה עליהם עור בהמה טמאה פסולות עור בהמה טהורה כשרות ואף על פי שלא עבדן לשמה רשב״ג אומר אף עור בהמה טהורה פסולות עד שיעבדנו לשמה ופסק כת״ק.
ומ״ש: עור מצה – פי׳ דלא מליח ולא קמיח ולא עפיץ:
ומ״ש: ועור הרצועה צריך עיבוד לשמה:
העור שמחפין וכו׳. מנחות דף מ״ב וגיטין דף מ״ה וסנהדרין דף מ״ח תניא ציפן זהב או שטלה עליהם עור בהמה טמאה פסולות עור בהמה טהורה כשרות ואע״פ שלא עבדן לשמן רבן שמעון בן גמליאל אומר אף עור בהמה טהורה פסולות עד שיעבדן לשמן ע״כ ופסקו הפוסקים ז״ל כרשב״ג אמנם רבינו פוסק כתנא קמא וגם ממ״ש שראה במקומות הרבה שנהגו לעשותם מצה א״כ צ״ל דאין צריכים עבוד לשמן והרב ב״י סימן ל״ב פסק דעור הבתים צריך שיהא מעובד לשמו היכא דאפשר והרב ב״ח ז״ל כתב שם דאם אינן מעובדין לשמן לא יברך עליהם אפילו בשעת הדחק ואין נראה דכדאי הוא רבינו לסמוך עליו בשעת הדחק וגם רש״י ז״ל קאי בשיטת רבינו עיין עליו. והרב ב״י גם כן סתם דהיכא דאפשר בעי עיבוד לשמן משמע דבלא אפשר שפיר דמי אפילו בברכה וגם הרב מגן אברהם ז״ל חלק על הרב ב״ח שם עיין עליו. ודין הרצועות שכתב רבינו מבואר בשבת דף כ״ח לא הוכשרו למלאכת שמים אלא עור בהמה טהורה בלבד ואסיקנא דלרצועות קאמר.
ועור הרצועות וכו׳. דע שדין זה לא נמצא מבואר בתלמוד והרב ב״י או״ח סימן כ״ז כתב דלרבינו צ״ל שהוא מפרש דאע״ג דרישא דברייתא מיירי בעור הבתים סיפא מיירי בקלף שנכתבים בו וברצועות ולא בחיפוי כיון דלחפות הבתים אין צריך עיבוד דכל שהוא מעור מצה הוא יותר חזק אין לומר שיהא צריך עיבוד לשמה ע״כ ונראה דר״ל דרבינו פסק כרבן שמעון בן גמליאל דבעי ברצועות עיבוד לשמה ובעור הבתים אפילו עיבוד לא בעי דלא הוזכר זה בהך ברייתא כלל ומינה דגם לשמה לא בעי ודברים מגומגמים הם דמאי רישא וסיפא שייך בהך ברייתא הרי הכל ענין אחד הוא דתנא קמא קאמר אע״פ שלא עבדו לשמה דקאי למאי דקאמר דעור בהמה טהורה כשרות וקאמר דכיון שהם טהורות תו לא קפדינן אעיבוד לשמה ורשב״ג פליג עלה וקאמר דגם בעינן עיבוד לשמה. ויותר קשה מ״ש הרב ב״י גופיה סימן ל״ג למאי דכתב הטור דעור הרצועות צריך שיהיה מעור בהמה טהורה וכו׳ כתב ז״ל דכ״כ הרמב״ם בפ״ג וטעמו מדקפדינן בהו שיהיו מעור טהורות (כלומר מהסוגיא דשבת שהזכיר לעיל) הוא הדין דבעינן עיבוד לשמה וכו׳ ע״כ וזה משמע דפירש הברייתא כפשטא דפליגי בעור הבתים ופסק כת״ק בדין הבתים דלא בעי עיבוד לשמה וכמ״ש מרן גופיה כאן דפסק כת״ק ודין הרצועות דבעי עיבוד לשמה הוציאו מדבעינן שיהיו טהורות הוא הדין דבעו גם כן עיבוד לשמה וזה הוי הפך מ״ש שם מלבד שגם דברים אלו הם קשים להבין מאד דהא עור הבתים דבעו ודאי טהורות כדאיתא בהך ברייתא ופסקו רבינו בדין זה גופיה ואפ״ה לא בעי עיבוד לשמה ואיך הכריח הרב ב״י ז״ל דמדבעינן שיהיו טהורות מינה נמי דבעינן שיהיו מעובדין לשמה הרי עור הבתים יוכיח ולזה כבר זכיתי ומצאתי להרב כנסת הגדולה שם שנרגש מזה בשם הבדק הבית כנראה דחזר בו הרב ב״י ז״ל וכ״כ הרב מג״א ז״ל שם ועכ״ז קושיין קמייתא לא מיתרצא.
ומאי דנראה לענ״ד דרבינו נפקא ליה מדאיפליגו הנך תנאי בעור הבתים ופסק כת״ק מכלל דעור הרצועות דחמיר מעור הבתים משמע דלכו״ע בעי עיבוד לשמה דאל״כ לישמועינן ת״ק בעור הרצועות דלא בעי עיבוד לשמה וכ״ש עור הבתים. ומ״ש רבינו דאפי׳ עור שאינו מעובד כלל כשר דבר מבואר הוא דמכיון שאין עור זה עומד לכתוב עליו וגם א״צ עיבוד לשמו מעתה העיבוד אינו מעלה ולא מוריד. ובשו״ת דבר שמואל ז״ל סי׳ י״ט הביא ארבעה סברות בדין זה רבינו דס״ל דעור הרצועות בעי עיבוד לשמה ועור הבתים לא והנמוקי יוסף פרק נגמר הדין ס״ל בהיפך דעור הרצועות לא בעי עיבוד לשמה ועור הבתים בעי והרמב״ן ז״ל ס״ל דלא בעי עיבוד לשמה לא בבתים ולא ברצועות ודעת הרא״ש שהיא שיטת הפוסקים ז״ל דבעי עיבוד לשמה בין בתים בין רצועות וכן פסק הרב ב״י והכי קי״ל אף לעיכובא בעור הרצועות וקיימו פסקו זה כמה חכמי ישראל ז״ל עיי״ש. ולענין אם מהני השחרות לבד לשמן עיי״ש שהכריח דלא מהני אלא ע״י תיקון גמור בגוף העור כגון לרככו מחדש ולהשימו בתוך הסיד וכו׳ ע״כ ודין פשוט הוא.
העור כו׳ ושעושין ממנו כו׳. עי׳ שבת דכ״ח ע״ב ע״ש ועי׳ לעיל בהלכה ח׳ גבי שער והנה עיין ברש״י מגילה דכ״ד גבי ציפם זהב דבעיא שיהא ממין טהור משמע דאין הטעם משום דטמא פסול רק שיהא ממין טהור ונ״מ לזה לקלוט בן פרה אליבא דר״ש דאסור באכילה ומ״מ מין טהור הוא דהרי במעי אמו שרי ובזה יש ליישב הך דשבת דכ״ח ע״ב ועיין במסכת סופרים פ״ב דמבואר שם דעורות לבובין פסול לס״ת וע״כ צ״ל משום דכתותי מכתת שעוריה ונ״מ לשער דשם א״צ שיעור דכשר אף מעורות לבובין ועי׳ מש״כ הר״ן ז״ל בגיטין ד׳ כ׳ על הך דכתבו על איסורי הנאה ועי׳ סנהדרין ד׳ קי״ג גבי כתבי הקודש של עיר הנדחת ע״ש:
ועור הרצועה כו׳ אבל בעור כו׳. נ״ל שהטעם דס״ל דמשום אות אחד של שם אין צריך לעבד העור ועי׳ ירושלמי סוטה פ״ב ה״ד מחלוקת דב״ש וב״ה ושם פ״ג הובא בתוס׳ שם ד׳ כ׳ ע״א משא״כ בעור של רצועות דהוה ב׳ אותיות לשיטת רבינו דס״ל כגירסת רש״י בשבת ד׳ ס״ב ע״א:
העור שמחפין בו התפילין וכו׳ – סנהדרין מז, ב: דתניא, ציפן זהב או שטלה עליהן עור של בהמה טמאה פסולות; עור בהמה טהורה כשירות, אע״פ שלא עיבדן לשמן. רבן שמעון בן גמליאל אומר, אף עור בהמה טהורה פסולות עד שיעבדו לשמן.
ברייתא זו מובאה בסוף סוגיא ארוכה בענין הזמנה מילתא ונחלקו הראשונים בפירושה. יש אומרים שלמסקנה מעמידה הגמרא את מחלוקתם של תנא קמא ורשב״ג כמחלוקתם של אביי ורבא אם הזמנה מילתא או לא; אלא שיש מפרשים שרבא סובר כתנא קמא ואביי כרשב״ג (רש״י ז״ל), ויש מפרשים שאביי הולך בשיטתו של תנא קמא ורבא כרשב״ג (רבינו חננאל ורבינו תם ז״ל). מאחר שהגמרא פוסקת בסוף הלכה כרבא שהזמנה לאו מילתא היא, נמצא לפי דעות אלה שנפסקה ההלכה גם במחלוקתם של תנא קמא ורשב״ג. אולם יש אומרים (הרמב״ן ז״ל הובא בחידושי הר״ן ז״ל שם) שמחלוקתם של תנא קמא ורשב״ג היא בענין אחר, אלא שאביי מעמיד שרשב״ג סובר כמותו שהזמנה מילתא היא ולרבא גם תנא קמא וגם רשב״ג סוברים הזמנה לאו מילתא. נמצא שהקביעה שהלכה כרבא אין בה משום הכרעה במחלוקתם של תנא קמא ורשב״ג.
אמנם ישנו כלל שאמר רבה בר אבוה אמר ר׳ יוחנן, כל מקום ששנה רבן שמעון בן גמליאל במשנתנו הלכה כמותו חוץ מערב וצידון וראיה אחרונה. אבל הרי״ף ז״ל (בבא בתרא פרק עשירי רמז תתקנז) כתב: והדין כללא לאו דווקא הוא דלא אמרינן הילכתא כרבן שמעון בן גמליאל אלא עד דאיכא טעמא. (וראה עוד מלאכת שלמה על משניות ברכות סוף פרק שני שמביא כמה דוגמאות.) ואם כך הוא במשנה לא כל שכן בברייתא. לפיכך פסק רבינו כחכמים נגד רשב״ג.
וראה מה שהבאתי לעיל א, יא לשונו של הרמב״ן ז״ל שפירש שאפילו לרשב״ג אינו צריך אלא מעשה כלשהו לשמן אבל ודאי שאין צריך עיבוד דמליח וקמיח ועפיץ לעור החיפוי של תפילין כי אך למותר הוא שהרי אין כותבין עליו כלום. לכל היותר צריך איזה תיקון לשמה שמתאים לעור חיפוי. וחכמים שסוברים שאין צריך מעשה לשמן בעור החיפוי ממילא אינו צריך שום עיבוד כלל וגם עור מצה (והוא עור שאינו מעובד לגמרי) כשר. והביא רבינו סמוכין לדין זה ממנהג הרבה מקומות, והרי בכגון זו שאין ראיה מפורשת אמרו במנחות לה, ב ״פוק חזי מאי עמא דבר.⁠״
ראה גם מה שכתבתי בהלכות ציצית א, יא.
ושעושין ממנו הרצועות וכו׳ – שבת כח, ב: הא דתני רב יוסף לא הוכשרו למלאכת שמים אלא עור בהמה טהורה בלבד למאי הילכתא?... אלא לרצועות. והאמר ר׳ יצחק, רצועות שחורות הלכה למשה מסיני? נהי דגמירי שחורות, טהורות מי גמירי? (הלכך רב יוסף משמיענו שצריך דווקא טהורות.)
מנחות לה, א: תפילין אין קושרין אותן אלא במינן וכו׳.
וראה לעיל הלכה יב והלכה יד.
ועור הרצועות צריך עבדה לשמן – לא פירש רבינו כמה עיבוד טעון עור הרצועות, ואין סברה להצריכו עיבוד של עפצים וכיו״ב שהרי עיבוד כזה נדרש רק לעורות שכותבין עליהן שיהיו לבנים ומבהיקים ומקבלין את הדיו. אולם למדנו שאמר ר׳ יצחק רצועות שחורות הלכה למשה מסיני. סתם עור הנפשט מן הבהמה אינו שחור מטבעו אשר על כן טעון השחרה, והרי זהו מין עיבוד לתקנו לקלוט את הצבע. וכן מפורש בביצה טו, א ״שצריך ביצת הגיר״ לעשותו שחור. (יש פירושים שונים בזה; ראה שם רש״י ז״ל ובערוך ערך בץ.) הואיל והוא טעון עיבוד כלשהו צריך גם לשמה. בשלמא עור החיפוי אינו צריך לשמה מפני שבכלל אינו צריך שום עיבוד, אבל עור הרצועות ההלכה למשה מסיני מגלה שצריך עיבוד לקלוט השחרות וממילא צריך לשמה.
כבר הקשה בספר המנוחה (וראה שם בהערת המהדיר 209 שהקשו כן גם מהר״י בי רב ז״ל והגר״א ז״ל או״ח סי׳ לג): וצריך עיון מפני מה אין עור החיפוי צריך עבדה לשמה שהרי שי״ן של תפילין עשויה בעור החיפוי? ונראה שכוונתו להקשות ממה שכתב רבינו לקמן בהלכה טו: מפני השי״ן שעושין בעור... לפיכך אם חיפן גוי או תפרן פסולות. אם כך גם כאן מפני השי״ן נצריך שיהיה העור מעובד לשמה.
ושמא יש ליישב כך. הלא לעשות השי״ן בעור הבית אפשר אפילו בעור שאינו מעובד לגמרי, והרי רבינו מעיד על כך שבמקומות הרבה מחפין בעור מצה ומן הסתם את השי״ן עושין כדין. נמצא שהעיבוד בעור החיפוי הוא לגמרי מיותר. עשיית השי״ן ודאי צריכה להיעשות בידי ישראל ואף לשם קדושת תפילין, שכל דיני עשייה למידים מכתיבה. אבל אין זה ענין לעיבוד שאינו לצורך כלל. אבל השחרת הרצועות אי אפשר לעשות בלא שום עיבוד כלל כי על כל פנים פעולת הצביעה עצמה עיבוד תיחשב לעשותה באופן שהעור יקלט את הצבע. נמצא שעיבוד זה הוא העשייה שנצטוינו לעשותו, ולפיכך נלמד מכתיבה לעשותו לשמה.
עוד יש מקשים ממסכת תפילין (היגר) ז: רצועות תפילין נלקחין מכל מקום. הרי שאין צריך לשמה. אולם נראה לפרש ברייתא זו באופנים שונים. יתכן שהכוונה היא שלוקחין עור לרצועות מכל מקום, וזה מקביל לנאמר שם בראש המסכת: כותבין על עורות נבלות ועל עורות טריפות ואין חוששין שמא עורות לבובין הן. והוא הדין לרצועות אין לחוש לעורות לבובין. אבל המדובר הוא בעורות שעדיין לא הושחרו, והעיבוד המאפשר את קליטת הצבע באמת ייעשה לשמה ושמא יש להביא סמוכין לפירוש זה ממסכת סופרים א, ד: לוקחין עורות מכל מקום לספרים לתפילין ולמזוזות ואין חוששין שמא עורות לבובין הן. כאן אמרו לתפילין סתם ולאו דווקא לכתוב ומשמע שלוקחין עורות בלתי מעובדין לתפילין בין לפרשיות בין לחיפוין ובין לרצועותיהן.
עוד יתכן לפרש שהמדובר במסכת תפילין הוא ברצועות חתוכות מעובדות ומושחרות, והרי זה דומה לדין חוטי תכלת שזורין ומופסקין שמצאן בשוק שהן כשירות (עירובין צו, ב) שאין אדם טורח לעשות חוטין כאלה אם לא לשם ציצית, והכל יודעין שצריך לטוותן ולצבען לשמן. כן גם רצועות תפילין אינן ראויין לתשמיש אחר אם לא לתפילין, ומי זה יפסיד ויחתוך עורות לרצועות צרות כאלה ובאורך גדול כל כך אם לא לקשור בהן תפילין? לפיכך יש לתלות שעיבדן לשמן.
והשווה שבלי הלקט ענין תפילין (עמ׳ 383): תשובה לרב שר שלום זק״ל: וקלף של תפילין ורצועותיהן צריכין עיבוד לשמן וצריכין עור בהמה טהורה. (תשובה זו כלשונה איתא גם בשערי תשובה אי״י הים (ליוורנו תרכ״ט) בשם רב שם שלום גאון ז״ל. וראה אוצה״ג התשובות שבת סי׳ צ״ח עמ׳ 33.)
ונראה שדעת הגאון היא דעת רבינו שהקלף של תפילין, שהוא לכתוב עליו הפרשיות, והרצועות – שני אלה בלבד טעונים עיבוד לשמן, מה שאין כן עור החיפוי.
משנה תורה כ״י תימנייםמשנה תורה דפוסיםהוגה מספרימקורות וקישוריםתשובות הרמב״ם הקשורות למשנה תורהתשובות ר׳ אברהם בן הרמב״ם על משנה תורההגהות מיימוניותמגדל עוזכסף משנהמעשה רקחצפנת פענחיד פשוטההכל
 
(טז) אין עושה התפילין אלא ישראל, שעשייתן ככתיבתן, מפני השין שעושין בעור, כמו שאמרנו. לפיכך אם חיפן גוי או תפרן פסולות. והוא הדין לכל הפסול לכתבן, שלא יעשה אותן:
tefillin may be made only by a Jew, since making them is equivalent to writing [the passages],⁠1 because of the shin [embossed] in the leather [compartment] mentioned above.⁠2 Therefore, if they were made by a gentile or sewn closed by him, they are unacceptable.⁠3
Similarly, they may not be made by any others whose writing [of the passages] is not acceptable.⁠4
1. for which a gentile is disqualified, as explained in Chapter 1, Halachah 13.
2. Halachah 2. Since embossing that shin is equivalent to writing, it must be done by a Jew with the proper intent.
3. The Beit Yosef (Orach Chayim 39) explains that since making tefillin has one element which is equivalent to writing the passages, every deed connected with making them may be performed only by those permitted to write them.
4. for example, an apostate, a woman, a minor, or a Canaanite slave (Chapter 1, Halachah 13).
משנה תורה כ״י תימנייםמשנה תורה דפוסיםהוגה מספריהגהות מיימוניותמגדל עוזכסף משנהמעשה רקחיד פשוטהעודהכל
אֵין עוֹשִׂין הַתְּפִלִּין אֶלָּא יִשְׂרָאֵל, שֶׁעֲשִׂיָּתָן כִּכְתִיבָתָן, מִפְּנֵי הַשִּׁי״ן שֶׁעוֹשִׂין בָּעוֹר, כְּמוֹ שֶׁאָמַרְנוּ (לעיל, ב). לְפִיכָךְ, אִם חִפָּן גּוֹי אוֹ תְּפָרָן - פְּסוּלוֹת. וְהוּא הַדִּין לְכָל הַפָּסוּל לְכָתְבָן, שֶׁלֹּא יַעֲשֶׂה אוֹתָן.
אֵין עוֹשִׂין הַתְּפִלִּין אֶלָּא יִשְׂרָאֵל שֶׁעֲשִׂיָּתָן כִּכְתִיבָתָן מִפְּנֵי הַשִּׁי״ן שֶׁעוֹשִׂין בָּעוֹר כְּמוֹ שֶׁאָמַרְנוּ. לְפִיכָךְ אִם חִפָּן הַכּוּתִי אוֹ תְּפָרָן פְּסוּלוֹת וְהוּא הַדִּין לְכׇל הַפָּסוּל לְכָתְבָן שֶׁלֹּא יַעֲשֶׂה אוֹתָן:
[יו] אין עושה התפילין [אלא ישראל], שעשייתן ככתיבתן מפני השין שעושין בעור כמו שאמרנו. לפיכך אם חיפן גוי או תפרן – פסולות. והוא הדין לכל הפסול לכתבן – שלא יעשה אותן:
[ל] ונ״ל השחרת הרצועות יש להסתפק אם יכול כותי להשחיר כמו שאר תיקון העור או שמא כיון דהלכה למשה מסיני הוא שיהיו שחורות צריך השחרה לשמה ואסור בכותי מידי דהוה אטוייה וצביעה דתכלת לציצית דבעינן לשמה כשמואל בפרק התכלת והמחמיר תבא עליו ברכה. ספר התרומה:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טו]

אין עושין התפילין אלא ישראל וכו׳:
אין עושים וכו׳. והוא הדין להשייך להם כמ״ש קודם זה ובפרק א׳ הל׳ י״א ועיין שם הל׳ י״ג לדין אשה וישראל מומר ומסור וכו׳.
שעשייתן ככתיבתן וכו׳ – שבת כח, ב: ...הא דתני רב יוסף, לא הוכשרו במלאכת שמים אלא עור בהמה טהורה בלבד, למאי הלכתא? לתפילין. תפילין בהדיא כתיב בהו ׳למען תהיה תורת ה׳ בפיך׳ (שמות יג, ט) – מן המותר בפיך. אלא לעורן. והאמר אביי, שי״ן של תפילין הלכה למשה מסיני. אלא לכורכן בשערן ולתופרן בגידן. הא נמי הלכה למשה מסיני הוא, דתניא תפילין מרובעות הלכה למשה מסיני נכרכות בשערן ונתפרות בגידן. אלא לרצועות.
רש״י ז״ל פירש (וכן רוב הראשונים) שמן הכתוב ׳למען תהיה תורת ה׳ בפיך׳ למדים לכל שנקרא תורת ה׳ והוא דבר שבכתב, ומתחילה סברו שאין זה כולל עור הבתים ״דהא לאו תורה כתיבא ביה״. על כך באה התשובה: שי״ן של תפילין הלכה למשה מסיני ״וכיון דאות השם נכתב בקמטין שלו מותר בפיך בעינן״.
האחרונים הקשו, עור הבתים של תפילין של יד מניין? הלא עליו אין שי״ן. (גליון הש״ס שם.) עוד הקשו כבר הראשונים, הלא גם ברצועות עושין בקשרים אותיות השם, ולמה לא נלמד אף רצועות מן המותר בפיך? (חידושי הרשב״א ז״ל ועיין תוספות שבת סב, א ד״ה שי״ן.) ואיך ניתן להבחין שהקמטים נקראו כתיבה והקשרים לא? מה היא הגדרת כתיבה לענין זה?
והנה בחידושי הרמב״ן ז״ל (שבת שם ד״ה והא דקאמרינן): ומסקנה לרצועות דתשמישין נינהו ואינן גוף קדושה, ולא אתו מתורת ה׳ בפיך, אע״פ שהן הלכה דהא גמירי שחורות.
ונראה שהוא מפרש מעין הפירוש המיוחס לגאונים רב נטרונאי ז״ל ורב פלטוי ז״ל (אוצה״ג התשובות שבת סי׳ צז עמ׳ 33) וז״ל: ומפרקינן, אלא לעורן דלא תפילין עצמן הוא דאתויין מלמען תהיה תורת ה׳ בפיך, ואצטריך רב יוסף למיתניא לא הוכשרו למלאכת שמים אלא עור בהמה טהורה בלבד. ומקשינן תוב, עורן נמי כיון דאמר אביי שי״ן של תפילין הלכה למשה מסיני וצריך לעשותן בעור של תפילין – כתפילין עצמן דמי ומן המותר בפיך, ולא צריך דתני רב יוסף לא הוכשרו למלאכת שמים וכו׳. (עיי״ש שאני העתקתי כגירסת כ״י שציין בהערת המהדיר אות ב ובלא ההגהה שהגיה הוא.)
נראה כוונתן שהתפילין עצמן נקראו תורת ה׳ שהרי כך יוצא מן הכתוב, ומתחילה סברו שעור הבית לא נחשב כתפילין עצמן וממילא לא נלמד מתורת ה׳, אבל אחר ששמענו שההלכה מסיני מפרשת פרטי עשיית הבית, למדנו שהבתים כתפילין עצמן הן, והן גוף הקדושה כלשונו של הרמב״ן ז״ל, אשר על כן דינן כדין הפרשיות שצריך מן המותר בפיך. אבל הרצועות אע״פ שגם עליהם למדנו מהלכה למשה מסיני מכל מקום אינן אלא תשמישי קדושה ואינן התפילין עצמן, ואין ללמוד דינן מתורת ה׳. נמצא שלא רק הפרשיות הן הן הקרויין תפילין והכתוב מכנה אותן ״תורת ה׳ בפיך״, אלא התפילין בשלמותן כולל הפרשיות והבתים העשויין כתיקונן הן הן הנקראין ״תורת השם בפיך״, וכמובן שאין בזה הבדל בין של ראש לשל יד, כי כמו בשל ראש עשייתה כוללת גם הבית הוא הדין בשל יד – בלא הבית אין כאן תפילין.
מעתה כל זה הוא שהשמיענו רבינו בלשונו הזהב שעשייתן ככתיבתן, זאת אומרת, כל פרטי עשיית התפילין דינן כמו כתיבתן שהרי שתיהם ביחד, הכתיבה והעשייה, מהווין את התפילין ומהיכן למדנו זאת? הוא המפורש בסוגיא הנ״ל מפני השין שעושין בעור, שמזה למדנו שהבית הוא חלק מהתפילה ואף הוא הוא גוף הקדושה. והיינו שמסיים כמו שאמרנו לעיל בהלכה ב כיצד עושין תפילין... שעושין מן העור דמות שין וכו׳. כי זהו חלק מעשיית התפילין באשר הן תפילין, ומבלי הבתים אין כאן תפילין.
לפיכך אם חיפו גוי וכו׳ – על פי גיטין מה, ב: ... שנאמר ׳וקשרתם׳, ׳וכתבתם׳ – כל שישנו בקשירה ישנו בכתיבה וכל שאינו בקשירה אינו בכתיבה.
וראה לעיל א, יג נמנו כל שאר הפסולין.
משנה תורה כ״י תימנייםמשנה תורה דפוסיםהוגה מספריהגהות מיימוניותמגדל עוזכסף משנהמעשה רקחיד פשוטההכל
 
(יז) תפילה של ראש אין עושין אותה של יד, ושל יד עושין אותה של ראש, לפי שאין מורידין מקדושה חמורה לקדושה קלה. וכן רצועה של תפילה של ראש אין עושין אותה לתפילה של יד. במה דברים אמורים, בשלבשן, אבל תפילין של ראש שלא לבשהא אדם מעולם, אם רצה להחזירה ליד, מותר. וכיצד הוא עושה, טולה עליה עור עד שתיעשה אחת, וקושרה על ידו:
A head tefillah may not be made into an arm tefillah,⁠1 but an arm tefillah may be made into a head tefillah,⁠2 because an article should not be lowered from a higher level of holiness3 to a lesser one.⁠4 Similarly, the strap of a head tefillah should not be used for an arm tefillah.⁠5
When does the above apply? After one has worn them. However, if head tefillin have never been worn, one may make them into arm tefillin.⁠6 How is this done? One drapes leather around them until they become a single [compartment] and [then, one can] tie them on his hand.⁠7
1. for the reason to be explained immediately
2. by making four compartments, separating the passages, and placing each one in its respective compartment. Similarly, a shin must be embossed on either side of the tefillin.
3. Rashi (Menachot 34b) explains that the head tefillin are considered to be on a higher level because they have the first two letters of the name שדי (the embossed shin and the dalet of the knot). In contrast, the arm tefillah has only one letter, the yud of the knot.
4. This principle is applied in many other contexts in Torah law. For example, Hilchot tefillah 11:14 states that a house of study may not be transformed into a synagogue, because a house of study is on a higher level of holiness.
5. Within its discussion of these laws, the Shulchan Aruch (Orach Chayim 42:3) also mentions the prohibition against using articles associated with tefillin - e.g., a carrying bag - for mundane purposes.
6. The commentaries explain that this halachah communicates a fundamental principle of Torah law, הזמנה, designating an article to be used for a sacred purpose, alone is not sufficient for this holiness to be imparted to them. They must first be used for the purpose for which they were intended.
[Homiletically, this teaches us how important it is to express in deed all the resolves which we have made.]
7. The fact that inside, they are still divided into four compartments is not significant.
א. ת2: לבשן. אך בסמוך: להחזירה. ובד׳ (גם ק) גם בסמוך ׳להחזירן׳. אך כשהכוונה ב׳תפילין׳ לאחת אפשר להשתמש בלשון יחידה.
משנה תורה כ״י תימנייםמשנה תורה דפוסיםהוגה מספרימקורות וקישוריםמגדל עוזכסף משנהמעשה רקחיד פשוטהעודהכל
תְּפִלָּה שֶׁלָּרֹאשׁ - אֵין עוֹשִׂין אוֹתָהּ שֶׁלַּיָּד, וְשֶׁלַּיָּד - עוֹשִׂין אוֹתָהּ שֶׁלָּרֹאשׁ, לְפִי שֶׁאֵין מוֹרִידִין מִקְּדֻשָּׁה חֲמוּרָה לִקְדֻשָּׁה קַלָּה. וְכֵן רְצוּעָה שֶׁלִּתְפִלָּה שֶׁלָּרֹאשׁ - אֵין עוֹשִׂין אוֹתָהּ לִתְפִלָּה שֶׁלַּיָּד. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בְּשֶׁלְּבָשָׁן. אֲבָל תְּפִלִּין שֶׁלָּרֹאשׁ שֶׁלֹּא לְבָשָׁהּ אָדָם מֵעוֹלָם - אִם רָצָה לְהַחֲזִירָהּ לְיָד, מֻתָּר. וְכֵיצַד הוּא עוֹשֶׂה? טוֹלֶה עָלֶיהָ עוֹר עַד שֶׁתֵּעָשֶׂה אַחַת, וְקוֹשְׁרָהּ עַל יָדוֹ.
תְּפִלָּה שֶׁל רֹאשׁ אֵין עוֹשִׂין אוֹתָהּ שֶׁל יָד וְשֶׁל יָד עוֹשִׂין אוֹתָהּ שֶׁל רֹאשׁ לְפִי שֶׁאֵין מוֹרִידִין מִקְּדֻשָּׁה חֲמוּרָה לִקְדֻשָּׁה קַלָּה. וְכֵן רְצוּעָה שֶׁל תְּפִלָּה שֶׁל רֹאשׁ אֵין עוֹשִׂין אוֹתָהּ לִתְפִלָּה שֶׁל יָד. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים כְּשֶׁלְּבָשָׁן. אֲבָל תְּפִלִּין שֶׁל רֹאשׁ שֶׁלֹּא לְבָשָׁן אָדָם מֵעוֹלָם אִם רָצָה לְהַחֲזִירָן לְיָד מֻתָּר. וְכֵיצַד עוֹשִׂין. טוֹלֶה עָלֶיהָ עוֹר עַד שֶׁתֵּעָשֶׂה אַחַת וְקוֹשְׁרָהּ עַל יָדוֹ:
[יז] תפלה שלראש אין עושין אותה שליד, ושליד (אין) עושין אותה שלראש; לפי שאין מורידין מקדושה חמורה לקדושה קלה. וכן רצועה [שלתפלה] שלראש – אין עושין אותה לתפלה שליד. במה דברים אמורים? בשלבשן. אבל תפילין שלראש שלא לבשה אדם מעולם, אם רצה להחזירה ליד – מותר. וכיצד הוא עושה? טולה עליה עור עד שתעשה אחת וקושרה על ידו:
תפלה של ראש כו׳ עד לקדושה קלה. פרק הקומץ רבה (דף ל״ד):
וכן רצועה של תפילין של ראש אין עושין אותה לתפלה של יד. פרק הקומץ רבה (שם) דקי״ל וכן ברצועותיהן:
בד״א בשלבשן כו׳ עד יתר עליו. פרק הקומץ רבה (דף ל״ד) שם:
ולעולם יזהר כו׳. עד סוף הפרק. פרק בתרא דעירובין (דף צ״ז):
תפלה של ראש וכו׳ – בפרק הקומץ (מנחות ל״ד:) א״ר יוסי מודה לי רבי יהודה שאם אין לו תפילין של יד ויש לו שתים של ראש שטולה עור על אחד מהם כלומר דכשטולה עור אחד עליה נראה כבית אחת. והא שלח ר׳ חנינא משום ר׳ יוחנן תפלת ראש אין עושין אותה של יד ושל יד עושין אותה של ראש לפי שאין מורידין מקדושה חמורה לקדושה קלה לא קשיא הא בעתיקתא הא בחדתא בחדתא כלומר שלא הניחן אדם לעולם וצ״ל דשל יד שעשאה של ראש בשעשה לה ארבעה בתים והכניס כל פרשה בבית אחד דאי לאו הכי פסולה דהא אם אין חריצן ניכר פסולה.
ומ״ש: וכן רצועה של תפלה של ראש וכו׳ – נלמד מהדין הנזכר בסמוך:
תפלה של ראש וכו׳. מנחות דף ל״ד מסקנא דמלתא כדברי רבינו והטעם דבתפלה של ראש יש בה רובו של שם וכ״כ רש״י שם והרב בית יוסף סי׳ מ״ב וממילא נלמד דין הרצועות שהזכיר רבינו שהרי היו״ד אינה אלא ברצועה של יד.
תפלה של ראש אין עושין אותה של יד וכו׳ – מנחות לד, ב: א״ר יוסי, ומודה לי ר׳ יהודה ברבי שאם אין לו תפילין של יד ויש לו שתי תפילין של ראש שטולה עור על אחת מהן ומניחה ... והא שלח רב חנניה משמיה דר׳ יוחנן, תפילה של יד עושין אותה של ראש, ושל ראש אין עושין אותה של יד לפי שאין מורידין מקדושה חמורה לקדושה קלה. לא קשיא, הא בעתיקתא, הא בחדתתא.
פירש רבינו עתיקתא – בשלבשן; חדתתא – שלא לבשה אדם מעולם. והוא על פי הברייתא סנהדרין מח, ב: עד שלא נשתמש בהן קודש מותר להשתמש בהן חול, נשתמש בהן קודש אסור להשתמש בהן חול. וקיימא לן הזמנה לאו מילתא.
ואין להקשות הרי הבית של ראש כבר נעשה עם השי״ן שעליו, ואיך ניתן לכסותו בטלאי לעשותו של יד? כי לדעת רבינו אין שום קדושה מטעם אות שי״ן ובאמת מדייק הוא בלשונו לעיל בהלכה ב שאין כאן אלא ״דמות שי״ן״ ואין זו כתיבה, ואפילו היתה בכתב גם כן מה קדושה יש באות אחת בלבד? ונראה שהקדושה היתירה בשל ראש יסודה היא במה שאמרו (מנחות לה, ב): ׳וראו כל עמי הארץ כי שם ה׳ נקרא עליך ויראו ממך׳ – אלו תפילין שבראש. ומאידך לגבי של יד אמרו (שם לז, ב): ׳לך לאות׳ ולא לאחרים לאות. זאת אומרת שקדושתה היתירה של תפילה של ראש היא בגלל שהיא גלויה לעין כל מה שאין כן של יד. אמנם הבדל זה אינו קיים אלא כאשר כבר לבשה אדם, אבל עד שלא לבשה עדיין אינה קדושה למצותה. (וראה בספר התרומה הלכות תפילין סוף סימן ריא שחולק על רש״י ז״ל הסובר שקדושה יתירה בשל ראש היא משום שרוב השם כתוב בה שי״ן ודל״ת.)
וכן רצועה וכו׳ – הדין מבואר על פי הכלל שאין מורידין מקדושה חמורה לקדושה קלה, אבל לא זכיתי למצוא הלכה זו לענין רצועות מפורשת במקורות.
ראה בהלכות תפילה יא, יג ד״ה ומעלין ובהערה להלכה יד מה שביארתי בענין מעלין בקודש.
משנה תורה כ״י תימנייםמשנה תורה דפוסיםהוגה מספרימקורות וקישוריםמגדל עוזכסף משנהמעשה רקחיד פשוטההכל
 
(יח) תפילין שנפסקו התפירות שלהן, אם היו שתי התפירות זו בצד זו, או שנפסקו שלש תפירות אפילו זו שלא כנגד זו, הרי אלו פסולות. במה דברים אמורים, בישנות, אבל בחדשות, כל זמן שפני טבלה קיימת, כשרהא. ואלו הן החדשות, כל שאוחזין מקצת העור שנקרע תפרו, ותולין בו התפילין, והוא חזק ואינו נכרת, הרי אלו חדשות, ואם אין ראוי לתלות בו אלא והואב נפסק, הרי אלו ישנות:
[The following laws apply when] the stitches of the tefillin1 become torn: If two stitches which are located next to each other become torn, or three stitches become torn even though they are not located next to each other, [the tefillin] are unacceptable.⁠2
When does the above apply? With regard to old [tefillin]. With regard to new [tefillin], however, if their base remains intact, they are acceptable.⁠3 [tefillin are considered] to be "new" as long as the leather remains strong and does not tear when one takes hold of a portion of the leather where the stitch was torn and hangs the tefillin. If the leather is not fit to hang the tefillin because it will tear, the [tefillin are considered] "old.⁠"4
1. which sew the upper portion of the tefillin's base to the lower portion, as described in Halachot 9 and 10
2. Menachot 35a mentions these laws with regard to "tefillin being torn.⁠" The Rambam explains that this refers to the stitches, as stated in this halachah. Rabbenu Asher, however, interprets this passage as referring to the leather separating one of the compartments of the head tefillin from the other. The Shulchan Aruch (Orach Chayim 33:1-2) quotes both opinions as halachah.
3. Our translation of טבלה as "base" follows the interpretation of most authorities. Note, however, the Bi'ur Halachah (33), which stresses the emphasis the Rambam placed on the stitches being sewn in a square shape. (See Halachot 1 and 10.) If some of the stitches are torn, he explains, then the shape of these stitches may no longer be square, and that is the difficulty to which the Rambam is referring. Thus, he interprets טבלה is referring to "the square shape of the stitches.⁠"
4. Note that Rashi (Menachot, loc. cit.) and others interpret the passage as ruling more leniently with regard to "old" tefillin than "new" tefillin. Accordingly, Shulchan Aruch HaRav 33:2 and the Mishnah Berurah 33:15 state that, at the outset, one should follow the stringencies implied by both opinions, and replace the stitches whether the tefillin are new or old. If that is impossible and it is impossible for the person to obtain other tefillin, he may wear those with torn stitches whether they are new or old.
א. ד (מ׳טבלה׳): טבלן קיימות כשרות. אך בגמ׳ מנחות לה. ׳טבלא קיימת׳, ואם כן ׳טבלה׳ היא שם העצם בלא כינוי הגוף. ובאשר ל׳כשרה׳ ר׳ ההערה הקודמת.
ב. ד: הוא. לא הכיר את סגנון רבנו, ע׳ הל׳ יסודי התורה ו, ח והערה 19 שם.
משנה תורה כ״י תימנייםמשנה תורה דפוסיםהוגה מספרימקורות וקישוריםמגדל עוזכסף משנהמעשה רקחיד פשוטהעודהכל
תְּפִלִּין שֶׁנִּפְסְקוּ הַתְּפִירוֹת שֶׁלָּהֶן - אִם הָיוּ שְׁתֵּי הַתְּפִירוֹת זוֹ בְּצַד זוֹ, אוֹ שֶׁנִּפְסְקוּ שָׁלשׁ תְּפִירוֹת אֲפִלּוּ זוֹ שֶׁלֹּא כְּנֶגֶד זוֹ, הֲרֵי אֵלּוּ פְּסוּלוֹת. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בִּישָׁנוֹת. אֲבָל בַּחֲדָשׁוֹת - כָּל זְמַן שֶׁפְּנֵי טַבְלָה קַיֶּמֶת, כְּשֵׁרָה. וְאֵלּוּ הֵן הַחֲדָשׁוֹת? כָּל שֶׁאוֹחֲזִין מִקְצָת הָעוֹר שֶׁנִּקְרַע תִּפְרוֹ וְתוֹלִין בּוֹ הַתְּפִלִּין, וְהוּא חָזָק וְאֵינוֹ נִכְרָת - הֲרֵי אֵלּוּ חֲדָשׁוֹת. וְאִם אֵין רָאוּי לִתְלוֹת בּוֹ, אֶלָּא וְהוּא נִפְסָק - הֲרֵי אֵלּוּ יְשָׁנוֹת.
תְּפִלִּין שֶׁנִּפְסְקוּ הַתְּפִירוֹת שֶׁלָּהֶן אִם הָיוּ שְׁתֵּי הַתְּפִירוֹת זוֹ בְּצַד זוֹ אוֹ שֶׁנִּפְסְקוּ שָׁלֹשׁ תְּפִירוֹת אֲפִלּוּ זוֹ שֶׁלֹּא כְּנֶגֶד זוֹ הֲרֵי אֵלּוּ פְּסוּלוֹת. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בִּישָׁנוֹת אֲבָל בַּחֲדָשׁוֹת כׇּל זְמַן שֶׁפְּנֵי טַבְלָן קַיָּמוֹת כְּשֵׁרוֹת. וְאֵלּוּ הֵן הַחֲדָשׁוֹת כׇּל שֶׁאוֹחֲזִין מִקְצָת הָעוֹר שֶׁנִּקְרַע תִּפְרוֹ וְתוֹלִין בּוֹ הַתְּפִלִּין וְהוּא חָזָק וְאֵינוֹ נִכְרָת הֲרֵי אֵלּוּ חֲדָשׁוֹת. וְאִם אֵין רָאוּי לִתְלוֹת בּוֹ אֶלָּא הוּא נִפְסָק הֲרֵי אֵלּוּ יְשָׁנוֹת:
[יח] תפילין שנפסקו התפירות שלהן, אם היו שתי התפירות זו בצד זו או שנפסקו שלש תפירות אפילו זו שלא כנגד זו הרי אלו פסולות. במה דברים אמורים? בישנות. אבל בחדשות, כל זמן שפני טבלה קיימת – כשרה. ואלו הן החדשות – כל שאוחזין מקצת העור שנקרע תפרו ותולין בו התפלין והוא חזק ואינו נכרת הרי אלו חדשות. ואם אין ראוי לתלות בו אלא והואא נפסק הרי אלו ישנות:
א. כן בכ״י אוקספורד.
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יז]

תפילין שנפסקו וכו׳ – שם (דף ל״ה) אמר רב הונא תפילין כל זמן שפני טבלן קיימות כשרה ורב חסדא אמר נפסקו שתים כשרה שלש פסולה אמר רבא הא דאמר מר שתים כשרה לא אמרן אלא זו שלא כנגד זו אבל זו כנגד זו פסולה וזו כנגד זו נמי לא אמרן אלא בעתיקתא אבל בחדתא לית לן בה. א״ל אביי לרב יוסף ה״ד עתיקתא וה״ד חדתא א״ל כל היכא דכי מתלית בשלחא והדר חלים חדתא ואידך עתיקתא. ופירוש רבינו ברור הוא וי״מ בענין אחר וז״ל והר״י אסכנדרי ז״ל בביאור א״ח יש מפרשים הא מימרא דרב הונא שכל זמן שטבלה קיימת פי׳ התיתורא תהא קיימת בתפירותיה כולם כשרה ורב חסדא אמר אפילו נפסקו שתי תפירות עדיין כשרה שאין נפסלת אלא בפסיקת ג׳ תפירות אמר רבא הא דאמר רב חסדא דבפסיקת שתי תפירות לא מפסלא היינו דוקא כשנפסקו זה שלא כנגד זה שכל תפירה מי״ד תפירות יש לה פנים ואחור שאם נפסקת התפירה שמצד פנים תהא התפירה שכנגדה מאחור קיימת וכן אם נפסקה מצד חוץ תהא אותה שכנגדה מצד פנים קיימת אבל אם נפסקה מבפנים ומאחור שנמצאות שנעשו שתים זו כנגד זו מופסקות פסולה ולא אמרן בנפסקו שתים זו כנגד זו שפסולה אלא בחדתא שע״י שהם חדשות ועדיין לא נתיישב העור העליון על התחתון אלא על ידי חיבור התפירה שלמעלה ומלמטה הילכך כשניתקו שתי התפירות זו כנגד זו אחד מלמעלה ואחד מלמטה שלא נשתייר לתיתורא במה שתתיישב פסולה ודוקא כשהיא חדשה אבל כשהיא ישנה ומתיישבת במקומה אחר חתיכת התפירות כשרה אפי׳ נפסקו שתי תפירות זו כנגד זו ונתן סימן לחדשות כל היכא דמתלי השלחא פירוש כל זמן שאוחזן בעור התיתורא ומתלי השלחא עורו מתפשט ונבדל מדביקותו העליון והתחתון וכשמניחו חוזר ומתיישב במקומו נקראים חדשים ופסולות אבל אם אוחז עור התיתורא ומושכו ואינו בא אחריו אלא עומד במקומו ואין נבדל העליון מהתחתון כשרות אפילו נפסקו שתים זו כנגד זו שכגון זה נקראים עתיקתא. עוד יש סימן אחר כל היכא דמתלי במיתונא פירוש כשמושך ברצועה התלויה בה ואתיא עור התיתורא אבתרה כלומר שנבדל עור התחתון מהעליון ע״י משיכתו נקראים חדתא ופסולות זו כנגד זו ואם אין נפסק התיתורא העליון מן התחתון ע״י משיכה כזו אלא עומד ומתיישב במקומו ואינו כווץ נקראים ישנות. זהו פי׳ סוגיא זו על דעת הרמב״ם ז״ל אמנם רש״י והרא״ש מפרשים בעור חיפוי הבתים עכ״ל. ודבריו מיוסדים על גי׳ רש״י ז״ל שהיא וזה כנגד זה נמי לא אמרן אלא בחדתא אבל בעתיקתא לית לן בה אבל גירסת הרי״ף היא כמ״ש לא אמרן אלא בעתיקתא אבל בחדתא לית לן בה והיא גירסת רבינו:
תפילין שנפסקו וכו׳. שם דף ל״ה אמר רב הונא תפילין כל זמן שפני טבלא קיימת כשרות ורב חסדא אמר נפסקו שתים כשרות שלש פסולות אמר רבא הא דאמרן שתים כשרות לא אמרן אלא זו שלא כנגד זו אבל זו כנגד זו פסולות וזו כנגד זו נמי לא אמרן אלא בעתיקתא אבל בחדתא לית לן בה א״ל אביי לרב יוסף היכי דמי עתיקתא והיכי דמי חדתתא א״ל כל היכא דכי מתלית בשלחא חדתא ואידך עתיקתא ע״כ זו היא גירסת הרי״ף ז״ל ונראית ג״כ גירסת רבינו וכ״כ מרן ז״ל ובגירסאות שלפנינו כתוב ולא אמרן אלא בחדתא אבל בעתיקתא וכו׳ וכן היא גירסת רש״י ז״ל ומרן ז״ל הביא דברי הר״י אסכנדרי בפי׳ גירסא זו לישב דעת רבינו אמנם העיקר כמ״ש דזאת היתה גירסתו והדברים הם כפשוטן עיי״ש ועיין להטור או״ח סימן ל״ג שהיה גורס בדברי רבינו בהיפך מחדשות לישנות. ודע שרבינו פירש הך סוגיא לענין התפירות כמבואר וטעמו ונימוקו עמו דסתמא קתני דמשמע בין של יד בין של ראש וזה לא משכחת לה אלא בתפירות דבבתים לא משכחת לה אלא בשל ראש והו״ל לפרש אמנם שאר הפוסקים ז״ל פירשוה לענין הבתים כמבואר בבית יוסף סי׳ ל״ב ול״ג ועיין להרב ב״ח ז״ל שם.
תפילין שנפסקו התפירות וכו׳ – מנחות לה, א (כגירסת הרי״ף ז״ל (מהדורת ר״נ זק״ש ז״ל) הל׳ תפילין רמז רנז; וכעין זה גם באשכול (רצב״א) הל׳ תפילין סי׳ כז):
אמר רב הונא, תפילין כל זמן שפני טבלן קיימת כשירה. ורב חסדא אמר, נפסקו שתים כשירה; שלש פסולה. אמר רבא, הא דאמר מר שתים כשירה לא אמרן אלא זו שלא כנגד זו, אבל זו כנגד זו פסולה. וזו כנגד זו ושלש פסולות לא אמרן אלא בעתיקתא, אבל בחדתתא לית לן בה. אמר ליה אביי לרב יוסף, היכי דמי עתיקתא והיכי דמי חדתתא? אמר ליה, כל היכא דכי מתליא בשילחא אלים (= והוא חזק) – חדתתא, ואידך עתיקתא.
אמנם רש״י ז״ל יש לו גירסא אחרת, ויש כמה פירושים שונים בראשונים בסוגיא זו.
משנה תורה כ״י תימנייםמשנה תורה דפוסיםהוגה מספרימקורות וקישוריםמגדל עוזכסף משנהמעשה רקחיד פשוטההכל
 
(יט) רצועה שנפסקה, אין קושרין אותה ואין תופרין אותה, אלא מוציאה וגונזה ועושה אחרת. ושיריא הרצועה פסולין, עד שיהיה ארכה ורחבה כשיעור או יתר עליו. ולעולם ייזהר להיות פני עור הרצועות למעלה בעת שקושר אותן על ידו ועל ראשו:
Should a strap be torn, [the pieces] should not be tied or sewn together.⁠1 Rather, it should be removed and entombed,⁠2 and another one [substituted for it].⁠3
The remnants of [torn] straps are not acceptable4 unless their length and width meets5 - or exceeds - the minimum requirements.
At all times, a person should be careful that the external surface of the straps faces upward6 when he ties them on his arm and head.⁠7
1. Menachot 35b derives this concept from the word וקשרתם, “And you shall tie them.⁠" As mentioned, this word can be divided in half – תם וקשר - which means "and you shall tie perfectly.⁠"
2. Since it was used for a mitzvah, it may not be discarded casually (Megillah 26b).
3. The Shulchan Aruch (Orach Chayim 33:5) mentions an opinion which allows one to sew (but not tie) the two portions of the torn strap together. It concludes that it is preferable to follow the Rambam's view, but if there is no alternative, the more lenient opinion may be followed.
4. i.e., if a strap tears, one may not continue using one of the pieces
5. or exceeds - the minimum requirements - mentioned in Halachah 12.
6. Menachot 35b states, "Their attractive side should face outward.⁠" Mo'ed Katan 25a relates that Rav Huna fasted for forty days to atone for the fact that his tefillin strap once became overturned.
7. Shulchan Aruch HaRav 27:19 and the Mishnah Berurah 27:38 place greater emphasis on the portion of the strap which is tied around one's head and arm. If these portions of the strap become overturned, one should seek atonement by fasting or by donating to charity. Nevertheless, care should also be taken that the remainder of the straps do not turn over.
א. ב2, ת3-2: ושיירי. ד: ושיורי. אך הוא מלשון שיריים, ובמשנה דמאי א, ג בכ״י רבנו כתוב ומנוקד: ושִירי.
משנה תורה כ״י תימנייםמשנה תורה דפוסיםהוגה מספרימקורות וקישוריםהגהות מיימוניותמגדל עוזכסף משנהמעשה רקחאור שמחצפנת פענחיד פשוטהעודהכל
רְצוּעָה שֶׁנִּפְסְקָה - אֵין קוֹשְׁרִין אוֹתָהּ, וְאֵין תּוֹפְרִין אוֹתָהּ, אֶלָּא מוֹצִיאָהּ וְגוֹנְזָהּ, וְעוֹשֶׂה אַחֶרֶת. וְשִׁירֵי הָרְצוּעָה פְּסוּלִין, עַד שֶׁיִּהְיֶה אָרְכָּהּ וְרָחְבָּהּ כַּשִּׁעוּר אוֹ יָתֵר עָלָיו. וּלְעוֹלָם יִזָּהֵר לִהְיוֹת פְּנֵי עוֹר הָרְצוּעוֹת לְמַעְלָה בְּעֵת שֶׁקּוֹשֵׁר אוֹתָן עַל יָדוֹ וְעַל רֹאשׁוֹ.
רְצוּעָה שֶׁנִּפְסְקָה אֵין קוֹשְׁרִין אוֹתָהּ וְאֵין תּוֹפְרִין אוֹתָהּ אֶלָּא מוֹצִיאָהּ וְגוֹנְזָהּ וְעוֹשִׂין אַחֶרֶת. וְשִׁיּוּרֵי הָרְצוּעָה פְּסוּלִין עַד שֶׁיְּהֵא אָרְכָּהּ וְרָחְבָּהּ כַּשִּׁעוּר אוֹ יָתֵר עָלָיו. וּלְעוֹלָם יִזָּהֵר לִהְיוֹת פְּנֵי הָרְצוּעָה לְמַעְלָה בְּעֵת שֶׁקּוֹשֵׁר אוֹתָן עַל יָדוֹ וְעַל רֹאשׁוֹ:
[יט] רצועה שנפסקה – אין קושרין אותה ואין תופרין אותה אלא מוציאה וגונזה ועושה אחרת. ושירי הרצועה פסולין, עד שיהיה ארכה ורחבה כשיעור או יתר עליו, ולעולם יזהר להיות פני עור הרצועות למעלה בעת שקושר אותן על ידו ועל ראשו:
(סיום) סליק פירקא
[מ] וכן פירש״י בפרק הקומץ בהא דאביי יתיב קמיה דרב יוסף איפסיק ליה רצועה א״ל מהו למקטרי׳ א״ל וקשרתם קשירה תמה א״ל רב אחא בריה דרב יוסף לרב אשי מהו למיתפרה ועיילא לתפריה לגו א״ל פוק חזי מה עמא דבר פירש״י להחמיר כרבינו המחבר וכן פסק בספר התרומה דאין להקל בלא ראיה ודלא כר״ת דפירש להקל וכן בשימושא רבה כתב היכא דפסיק רצועה לא שרי לכרוכי עד דמיחלף או לחייטיה או לקטריה או להדקה שנאמר וקשרתם קשירה תמה ע״כ וההיא דגרסינן בירושלמי פ״ק דמגילה הלכה י״א ר׳ זעירא איפסיק ליה גידא דרצועתא שאל לרב הונא ולרב קטינא ושרון ליה איפסיק זמן תניינות ושרון ליה דלא מן אולפן פירוש שלא מן הדין אלמא דשרי לתופרם כתב בסה״ת דשמא גרס גידא דתפילין ומיירי בתפירה מרובעת שלמטה בתיתורא ע״כ. אמנם בס״ה כתב שקבלה בידו שברצועה שנתפרה בגידין וכן מוכח לשון רצועה ופסק כר״ת דשרי וכן כתב רא״מ וז״ל פוק חזי מה עמא דבר פי׳ היתר נהגו בו. פירוש תפירה לגו לתוך המעברתא שאינה נראה ע״כ:
[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק יז]

רצועה שנפסקה וכו׳ – שם (ל״ה.) אביי הוה קאי קמיה דרב יוסף איפסיקא ליה רצועה דתפילין אמר ליה מהו למקטריה אמר ליה וקשרתם שתהא קשירה תמה אמר ליה רב אחא בריה דרב יוסף לרב אשי מהו למתפריה ועיולי תפירה לגו אמר ליה פוק חזי מאי עמא דבר. ופירש״י דפשט ליה לאיסורא וכן דעת רבינו. וכתב הרא״ש ז״ל ומיירי ברצועה המקפת את הראש ואת הזרוע דהתם בעינן קשירה תמה:
ושיורי הרצועה וכו׳ – (ג״ז שם) א״ר פפא גרדומי רצועה כשרים ולא היא כלומר ואינן כשרים עד דליהוי בהו שיעורא:
ולעולם יזהר וכו׳ – שם אמר רב נחמן בר יצחק ונוייהן לבר ומוכח התם דקאי ארצועות שהן חלקות מצד אחד וצבועות שחורות והוא נוייהן:
רצועה שנפסקה וכו׳. שם אביי הוה קאי קמיה דרב יוסף איפסיקא ליה רצועה דתפילין א״ל מהו למקטריה א״ל וקשרתם כתיב שתהא קשירה תמה א״ל רב אחא בריה דרב יוסף לרב אשי מהו למתפריה ועיילי לתפירה לגאו אמר פוק חזי מאי עמא דבר ופי׳ רש״י קשירה תמה שהרי הקשירה נאה ואם יש קשר אחד ברצועה לבד מקשר שקושרין בראש תו לא הויא קשירה יפה לישנא אחרינא קשירה תמה רצועה שלימה ולא קשורה מאי עמא דבר וכיון דאין נוהגים כן לא תעשה ע״כ והתוספות ז״ל כתבו בשם ר״ת דפשט ליה לקולא עיי״ש והנה החילוק בין שני הלשונות של רש״י ז״ל נראה דללשון ראשון איירי באותו החלק המקיף את הראש וה״ה בשל זרוע במקום שעושים הקשר דהתם קפדינן שלא יהיה שם קשר אחר לבד מקשר שחייבה תורה וכן יש לדקדק מדסיים תו לא הויא קשירה יפה דהיינו משום דסמיך להקשר האמיתי ואין כאן היופי הראוי דהיינו קשירה תמה ולפי זה בשאר הרצועה שתלויה ומשולשלת למטה מהראש וכן בשל זרוע אחר הקשר וכו׳ אין קפידא דבאמת במקום הקשר אין שם קשר אחר משא״כ ללישנא אחרינא דאין הקפידא שלא יהא קשר אחר זולת זה אלא שתהא כל הרצועה שלימה בלי שום קשר מעתה בכל מקום נאסר גם בחלק המשולשל וכו׳ ועוד אפשר דכוונת לשון ראשון דקשירה אחת אמר רחמנא ולא שתים ונפקא מינה דאפילו אם הרצועה שלימה ועשה לה קשר אחר הרי אינה קשירה יפה וללישנא אחרינא דהדבר תלוי ברצועה שתהא שלימה מעתה אף אם עשה בה איזה קשר אחר אין קפידא כיון דהרצועה מצד עצמה היא שלימה ודעת רבינו כלשון שני לפי מה שפירשנו בדרך ראשון שהרי אסר בסתם ולא חילק.
אכן ראיתי להרב ב״י או״ח סוף סי׳ ל״ג שהבין גם בדברי רבינו דלא איירי אלא בתוך השיעור הצריך להקשר ומשמע דבכל השאר שפיר דמי לקשור או לתפור. ולענ״ד איני רואה הכרח בדברי רבינו שהרי לעיל הל׳ י״ב כתב אורך רצועה של ראש כדי שתקיף את הראש ויקשור ממנה הקשר ותמתח שתי הרצועות מכאן ומכאן עד שיגיעו לטבור וכו׳ הרי שהזכיר שזה הוא שיעור הרצועה ואם כן כשכתב הדין כאן בסתם משמע דהיינו בכל השיעור שהזכיר ז״ל לעיל ומסכים לפירוש רש״י לפי מ״ש. ועיין בשו״ת דבר שמואל ז״ל סימן י״א שכתב דדוקא ברצועה הוא דקפדינן בהכי אבל במעברתא שנקרעה מותר לתופרה דקילא קדושתה מקדושת הרצועות ע״כ ועיין מ״ש לעיל הל׳ ט״ו.
ושיירי הרצועה וכו׳. שם אמר רב פפא גרדומי רצועות כשרות ולאו מלתא היא וכו׳ דתשמישי קדושה נינהו ופסולין מכלל דאית להו שיעורא עיי״ש.
ולעולם יזהר וכו׳. שם אמר רב נחמן ונוייהן לבר ופי׳ רש״י נוייהן השם יהא נראה מבחוץ לישנא אחרינא נוייהן של רצועות שהן חלוקות מצד אחד וצבועות שחורות והוא נוייהן ראיה לדבר וכו׳ ע״כ וזו היא דעת רבינו והרב ב״י שם הביא בשם מוהר״י אבוהב ז״ל שדקדק בלשון רבינו דמשמע דאין הקפידא אלא בעת ההנחה שלא תתהפך אבל אם הניחה כתיקנה ואחר כך נתהפכה אין קפידא והוא ז״ל חלק עליו דאין זה דקדוק דכל שמניחה כתיקונה אינה עשויה להתהפך מעצמה ע״כ והטעם עיין בלחם חמודות ז״ל.
ולעולם כו׳ פני הרצועה למעלה.
נ״ב דרב הונא איתהפיך ליה רצועה ויתיב בתעניתא מוע״ק.
ולעולם יזהר כו׳. עיין מו״ק ד׳ כ״ה:
רצועה שנפסקה וכו׳ – מנחות לה, ב: אביי הוה יתיב קמיה דרב יוסף. איפסיק ליה רצועה דתפילי. אמר ליה, מהו למיקטריה? אמר ליה, ׳וקשרתם׳ כתיב – שתהא קשירה תמה. אמר ליה רב אחא בריה דרב יוסף לרב אשי, מהו למיתפריה ועייליה לתפירה לגאו? אמר ליה, פוק חזי מאי עמא דבר.
בשבלי הלקט ענין תפילין (בובר עמ׳ 384): לר׳ יוסף גאון זצ״ל: רצועה של תפילין שנפסקה מהו לתפרה ובמה תופרה? הכי אמרו רבנן דרצועה ליכא תפירה כלל בגווה אלא מסלקה ומגנזה. תשובה: דכתב ׳וקשרתם׳ בעינן קשירה תמה וליכא.
תשובת ר׳ יוסף גאון ז״ל הביאה הרא״ש ז״ל בהלכות תפילין אות יא ודן בה באורך. עוד כתב שם: ובשימושא רבא כתב היכא דאיפסק רצועה לא שרי לכרוכיה וכו׳ או עד לחייטיה ולא ליקטריה שנאמר ׳וקשרתם׳ קשירה תמה. (וראה בה״ג ד״י עמ׳ 494 כמה חילופי נוסחאות.)
ושירי הרצועה וכו׳ – מנחות לה, ב: אמר רב פפא, גרדומי רצועות כשירות. ולאו מילתא היא, מדאמרי בני רבי חייא, גרדומי תכלת וגרדומי אזוב כשירין, התם הוא דתשמישי מצוה נינהו, אבל הכא דתשמישי קדושה נינהו – לא. מכלל דאית להו שיעורא. וכמה שיעורייהו? אמר רמי בר חמא אמר ר״ל, עד אצבע צרדה.
ראה לעיל בהלכה יב ד״ה רחבה שהעתקתי המשך הענין בביאור שיעור רצועה. נראה שדעת רבינו היא שכל שלא נשתייר כשיעור רצועה מוציאה וגונזה, ולא כראשונים הסוברים שאם נפסקה להלן מן הקשר כשרה.
ולעולם יזהר וכו׳ – מנחות לה, ב: אמר רב נחמן, ונוייהן לבר (פניהן השחורות של הרצועה שהוא הנוי שלהן יהיה לחוץ). רב אשי הוי יתיב קמיה דמר זוטרא, איתהפכא ליה רצועה דתפילין. אמר ליה, לא סבר לה מר ונוייהן לבר? אמר ליה, לאו אדעתאי.
וראה מועד קטן כה, ב מסופר על רב הונא: דיומא חד איתהפיכא ליה רצועה דתפילין ויתיב עלה ארבעין תעניתא.
בספר האשכול הל׳ תפילין סי׳ כז: תשובה לגאון. רצועה דרב הונא דאיתהפיכת ליה יתיב מ׳ יום בתעניתא בשל יד או בשל ראש? הכין גמירנא של ראש היתה ודרב הונא יתיב בתעניתא לאו משום חובה עביד. מיהו מאן דאפיך רצועה של יד או של ראש המקפת הראש והזרוע מחייב למיתב בתענית דפושע הוא, אבל לחייביה מ׳ יום כרב הונא – לא. דמרוב חסידותא עביד הכי. וכתב רב צמח גאון, דווקא אם בשעת הנחתן אתהפכו ליה דהוי ליה ליזהר, אבל אי הניחם כראוי ואחר כך אתהפכו – לא.
משנה תורה כ״י תימנייםמשנה תורה דפוסיםהוגה מספרימקורות וקישוריםהגהות מיימוניותמגדל עוזכסף משנהמעשה רקחאור שמחצפנת פענחיד פשוטההכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144